top of page
חיפוש

תנועה בהנאה

שישי שמשי ושמח

השבוע כתבתי, עבור קורס פיבוט, את שני מסלולי הטיפול "ממצוקה גולמית למצוקה מובחנת" ו"ממצוקה גולמית לרווחה". זה אומר שכשאנשים מתנהגים בדרכים מסוימות, נגיד אומרים מילה או משפט שוב ושוב, או עושים איזו תנועה או פעולה, זה סימן שהם במצוקה, ומה שהם צריכים זה לא בהכרח את המילה והמשפט שהם אומרים. מה קורה כשמישהו או מישהי לא משתתפים ואנחנו ממש רוצים שישתתפו? זהו בדיוק מסלול "ממצוקה גולמית לרווחה" – ועליו אני הולכת לספר לכן סיפור קטן עכשיו.


לפני כשבע שנים לימדתי פיבוט בבית ספר ומרכז לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית. כמו תמיד כשלומדים פיבוט, גם שם הביאו המשתתפות מקרים שהיו רוצות לפתור, של תלמידים בבית הספר, ואחת מהן היתה נג'מה. נג'מה היתה נערה ערביה בת 16 בערך, ומי שהביאה את המקרה שלה היתה המורה לספורט, דלית, אישה מקסימה ומקצועית.

"נג'מה יושבת בפינה ומסתכלת על אחרים, היא לא זזה בכלל בשיעור ספורט וגם בטיולים שלנו בסביבה, היא לא הולכת. היא מתיישבת ואי אפשר להזיז אותה" אמרה דלית "ומה את רוצה שהיא תעשה?" שאלתי את דלית, "מה המטרה שלך עבורה?" "בתל"א שלה כתבנו שאנחנו רוצים שהיא תלך על ספסל ותצליח לקפוץ" אמרה דלית.

חייכתי מבפנים, כי היה לי ברור שתיכף דלית הולכת ללמוד את הנתיב החשוב של ממצוקה גולמית לרווחה.

"זה שהיא לא זזה ויושבת כל השיעור במקום אחד, זו מצוקה או רווחה?" שאלתי. דלית פתחה את החוברת עם הגדרת המצוקה והרווחה של פיבוט ובדקה שם, "זו מצוקה" היא ענתה "כי רק לזוז בלי לנוח או רק להיות סטטי בלי לזוז זה נחשב מצוקה". "נכון מאוד" עניתי "והמצוקה הזו של נג'מה בשיעור ספורט, את יודעת למה היא מתרחשת?" "לא" אמרה דלית "נג'מה לא מדברת ולא משתמשת בתקשורת חליפית, אז אין לי איך לקבל ממנה תשובה לשאלה הזו".

" אז אם אנחנו לא יודעות למה יש לנג'מה מצוקה בשיעור ספורט ובהליכה הקבוצתית שלכם, איך נעזור לה?" שאלתי את קבוצת הלומדות, השתררה שתיקה, לאף אחת לא היה רעיון.

"אם היא במצוקה ואנחנו לא יודעים למה, אז התרופה היא רווחה" אמרה בסוף שרה, אחת המורות האחרות. "אבל אני לא יודעת איך לחפש לה רווחה" המשיכה שרה ואמרה.

"בואו נגדיר מחדש את המטרה שלנו" אמרתי להן, "אם עכשיו נג'מה יושבת קפואה ולא זזה, מה נרצה שהיא תעשה?" "שתזוז" ענתה דלית. "ומה עוד?" שאלתי, שוב השתרר שקט. "שיהיה לה נעים לזוז, שתהנה מהתנועה שלה במרחב" אמרתי.

"אבל איך?" שאלה דלית, הראיתי להן את הטבלה של אמצעים תחושתיים מעוררים ומווסתים ובחרנו שני אמצעים מעוררים;

אורות בקונטרסט ומוזיקה


התחלנו עם המוזיקה, אבל איזו מוזיקה? דלית אמרה שהמוזיקה הרגילה שהיא משמיעה בשיעורי הספורט, שירי פופ קצביים בדרך כלל, לא מזיזה לנג'מה את קצה הריס, אז הוחלט שהן ישמיעו לנג'מה את כל סוגי המוזיקה שהם מכירות ויבדקו אם משהו מהם מניע אותה.

בקשר לאורות ולקונטרסט, דלית דאגה לאביזר שעושה אורות שזזים בכל מיני צבעים כמו הרבה מצביעי לייזר, וגם לכדורים שזוהרים בחושך.

בפעם הבאה שהגעתי, אחרי בערך שבועיים, חיכתה לי דלית באולם הספורט.

"לא תנחשי מה קרה" היא אמרה, אפילו לא ניסיתי, כי המציאות עולה על כל דמיון.

"את יודעת איזו מוזיקה הניעה אותה לזוז?" שאלה דלית, "לפי הצחוקים, משהו ממש לא צפוי" עניתי.

"מוזיקה חסידית" אמרה דלית בצחוק, "את מאמינה?" "עכשיו היא זזה בכיף ואנחנו יכולים לגרום לה ללכת איתנו לטיולים ולכל מקום, כל מה שצריך הוא לשים בטלפון מוזיקה חסידית והיא תבוא איתנו".

ומה עם שיעור הספורט?" שאלתי את דלית "בהתחלה השתמשנו באורות ובכדורים, והיא באמת זזה וצחקה, ועכשיו היא משתתפת וזזה אפילו כשלא מכבים את האור ומביאים את הכדורים הזרחניים היא פשוט זזה בהנאה".


"תראי איזה דבר זה רווחה" אמרתי לדלית "שמצליח לעזור להשתתף אפילו שלא יודעים מה הבעיה".

"המקרה הזה גרם לי לחשוב המון על מה התפקיד שלי כמורת ספורט לתלמידים בחינוך המיוחד, ואני חושבת שהמטרה שלי תהיה מעכשיו והלאה תנועה בהנאה" אמרה לי דלית ברצינות. "הלוואי וזו היתה המטרה של כל מורי הספורט של כל התלמידים" אמרתי לדלית.


שבת שלום, שתנועו בהנאה ובשמחה.


קישור לתמונה


71 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page