שימפנזה בשירותים

שישי הגיע ואיתו סיפור קטן שנזכרתי בו פתאום השבוע,

כשלקוח שאל אותי אם אני מכירה מצב שבו ילד מתנהג לגמרי אחרת בבית ובגן.

אז לפני קרוב לעשרים שנה עבדתי בגנים רגילים בכפרים ערביים,

שקיבלו במסגרת תכנית העשרה כלשהי שעות של מרפאה בעיסוק.

השנה התחילה, ואחרי שהצוות סמך עלי קצת, הן ביקשו שאעזור להם עם אחד הילדים

שמאז הכניסה לגן לא הסכים להשתמש בשירותים בגן,

ובכל פעם שהיה צריך קקי או פיפי היה בוכה שהוא רוצה הביתה.

הן ניסו לשאול אותו, הוא לא ענה, רק משך בכתפיו ובכה,

"בואו נקרא לאמא ונשאל מה קורה בבית", הצעתי.

ואמא הגיעה ואמרה שאצלה אין שום בעיה, היה ניכר שהצוות לא קנה את זה.

כשהיא הלכה הן אמרו עליה ועל האמינות שלה כמה דברים פחות מחמיאים,

ובעיקר אמרו שזה לא יכול להיות שבבית הכל בסדר ובגן לא.

"תנו לי רגע להסתכל בשירותים", אמרתי,

"אולי משהו שם לא מותאם לו".

חשבתי שאולי האסלה גדולה והוא פוחד ליפול,

או שאולי הוא לא מסתדר עם הנייר טואלט.

נכנסתי בקושי לשירותים, כי הם היו ממש קטנים והדלת נפתחה פנימה,

וכשסגרתי את הדלת והתיישבתי על האסלה,

ראיתי שמאחורי הדלת יש פוסטר ענק של שימפנזה יושב על שירותים.

אבל ממש ענק

"אני חושבת שמצאתי את הסיבה שהוא מפחד להכנס לשירותים פה", הודעתי בשמחה לצוות

הורדנו את הפוסטר מהדלת, סיפרנו לילד שהבנו מה קרה,

שטיפלנו בסיבה שהוא פחד להיכנס לשירותים,

ולקחנו אותו לראות את השירותים נטולי השימפנזה.

ואני למדתי, שלפעמים מה שנראה כמו חרדה הוא בעצם פחד, שמפחיד מדי להגיד אותו, או שאולי הילד לא מצליח לבטא אותו מסיבה אחרת.

ועוד למדתי, שתמיד כדאי לנסות לראות דברים מנקודת מבטו של הזולת,

לפעמים פשוטו כמשמעו לשבת במקום שהוא יושב ולראות את העולם כפי שהוא רואה.

שבת שלום!