שישי שמח, אם הגעתן עד כאן בלי להפוך לשלולית זעה או לשבור משהו מתסכול – לדעתי מדובר בהישג נאה!
השבוע נפגשתי עם לקוחותיי מירי ואסא שלקחו את בנם המתבגר הראל - לפסיכיאטר
"הוא לא רצה לבוא" אמרה אמא מירי.
"ומה עשיתם?" שאלתי,
"אמרנו לו שזה חשוב, כי אנחנו רוצים לעזור לו" ענתה מירי "והוא באמת נכנס ודיבר, אבל כשהוא יצא ושאלנו איך היה, הוא ענה "בסדר" וזהו".
"הייתם רוצים להרחיב את השיחה כך שהוא יוכל באמת לספר לכם מה הוא מרגיש וחושב?" שאלתי את מירי ואסא, והם ענו שכן.
"בואו נחשוב על הביקור אצל הפסיכיאטר כמו על יער" הצעתי ובואו נראה שתי דרכים איך אפשר לעזור לאדם שניצב מול יער ופוחד להיכנס לתוכו.
הדרך הראשונה היא לדמיין בעצמנו מה יכול להיות ממש מפחיד ביער, ולהציע את הרעיונות האלה לאדם שלפנינו".
"וזה לא יכניס להראל פחדים לראש?" שאלה מירי,
"מאיזה חיות את מפחדת?" שאלתי את מירי, כי אני הכי אוהבת לענות בשאלות,
"היא מפחדת רק מנחשים" ענה אסא במקומה בחיוך.
"ואם אגיד לך שביער יש תרנגולות ויונים, שאלה חיות שאני מפחדת מהן? האם זה יגרום לך להתחיל לפחד גם מתרנגולות?" שאלתי,
"ברור שלא" ענתה מירי.
"ומה אם במקום חיות, מה שמפחיד ביער זה מחשבות שהראל חושב?" שאלתי אותם,
"למה את מתכוונת?" שאל אסא, "למחשבות לא טובות?"
"אני מתכוונת למחשבות שאנשים נבהלים מהן, כי, אתם מבינים, מחשבות הן לא טובות או לא טובות, הן פשוט מחשבות. הן מתחילות להיות לא טובות – כשמישהו נבהל מהן. ויש לי סיפור לספר לכם על כך".
מירי ואסא חייכו, הם כבר מכירים את הסיפורים שלי, אז סיפרתי;
"לפני שנים רבות, בהפסקה מלימודי תרפיה כזו או אחרת, ישבתי בקפיטריה עם אחת התלמידות, אישה מבוגרת ממני, נקרא לה רונה.
רונה היתה מאד מוטרדת מכך ששיבצו אותה לסטאז' בבית הכלא.
שאלתי אותה ממה היא מוטרדת, ובמקום תשובה היא סיפרה לי סיפור;
"שנים הייתי נשואה לגדי, הוא היה איש קשה. הוא לא היכה אותי או את הילדים, אבל פחדנו ממנו. הוא היה איש צבא קבע ובכל יום שהיה חוזר הביתה מהעבודה, כולנו היינו הופכים להיות מאד מתוחים, והאווירה בבית היתה לא נעימה.
אני הייתי מורה ואחר כך יועצת, ולמדתי להסתדר איתו. חסכנו פרוטה לפרוטה ובנינו את בית החלומות שלי. התמסרתי לריהוטו ועיצובו והוא היה כל מה שרציתי.
חשבתי שלפחות חלום אחד שלי קיבלתי, למרות שגדי כל כך קשה ולא נעים. את הבית.
גם עם הילדים אהבתי לבלות, מאד נהנינו ביחד, בעיקר כשגדי לא היה.
ואז, הילדים גדלו קצת וגדי פרש מהצבא, הוא החליט להיפרד ממני ועבר לגור עם אישה אחרת.
לא היה לי כל כך אכפת מזה שהוא הלך, אמרתי לך שלא אהבתי אותו, אי אפשר באמת לאהוב מישהו שמפחיד אותך, אני חושבת, אבל הוא דרש שנמכור את הבית ונתחלק בכסף.
לא היה לי כסף לשלם לו את מחצית ערך הבית, ונאלצתי למכור את הבית היפה שלי, בית חלומותיי.
ואז הוא גם לקח את הילדים – הוא דרש שיבלו איתו את מחצית השבתות והחגים, והם הלכו, ואני נשארתי לבד, בלי הבית שלי ועם הילדים המהממים שאני גידלתי – רק מחצית מהזמן".
היא השתתקה ולקח לי רגע להבין איך קשור הפחד שלה מההתמחות בבית הסוהר לסיפור נישואיה וגירושיה ובעלה.
שלחתי את המחשבה שלי לתוך הסיפור שלה, כמו לתוך יער, והיא דגה עבורי את הפתרון;
"היית רוצה שהוא ימות?" שאלתי את רונה,
רונה התחילה לבכות.
"איך ידעת שזה מה שאני חושבת?" היא שאלה,
"כי זה מה שאני הייתי חושבת" אמרתי לה, "ואני אפילו לא מכירה את גדי".
אבל רונה עדיין בכתה אז הבנתי שאני צריכה להשלים את הרעיון שרציתי להעביר לה;
"את חוששת שזה שאת רוצה שהוא ימות הופך אותך לגרועה כמו האסירים?"
רונה הנהנה תוך כדי בכי.
"ברור שאת רוצה שהוא ימות, זו מחשבה לגמרי טבעית" אמרתי לה, וסיפרתי על המחקר הגדול שעשתה חבורת קנדיים על מחשבות שאנשים חושבים:
יעל ניסן ואני הלכנו לשמוע על המחקר הזה, וזה השפיע עלי עמוקות.
"את יודעת מה אמרו הקנדים על מחשבות כאלה?" שאלתי אותה,
בשלב הזה רונה כבר קינחה את אפה ודיברה במילים: "לא, מה הם אמרו?"
"שכל האנשים שנבדקו חושבים מחשבות שנחשבות "לא יפות", מחשבות על פגיעה באחרים, מחשבות מיניות לא הולמות, מחשבות על מה יקרה אם יברח להם פלוץ או קקי במקום ציבורי ועוד מלא דוגמאות כאלה".
"באמת?" אמרה רונה "בכלל לא ידעתי".
"לחשוב מחשבות ולהרגיש רגשות זה לא פשע, זה טבעי ותקין. את יודעת מתי אנשים נשלחים לבית הסוהר?"
"כשהם עושים משהו בעולם האמיתי עם המחשבות האלה?" שאלה רונה,
"ממש כן" עניתי, "כי אין משטרת מחשבות, וגם לא צריך".
"תודה" אמרה רונה וחיבקה אותי חזק "הרגשתי כל כך אשמה שחשבתי כך".
בחזרה למירי ואסא והביקור אצל הפסיכיאטר; "אז מה שאת אומרת פה" אמר אסא "זה שכדי שהראל ידבר איתנו, אנחנו צריכים לקבל שהמחשבות והרגשות שלו הם לא מבהילים ורעים?"
"בדיוק כך" עניתי.
"כי מי רוצה לספר לאנשים על מחשבותיו ורגשותיו אם הוא יודע שזה יבהיל אותם ושהם יגידו לו שהם גרועים?"
"אבל לחשוב שאתה רוצה למות זה רע" אמרה מירי,
"לחשוב זה לא טוב ולא רע, זה נייטרלי" אמרתי לה "כל מי שהקיא הרבה פעמים ברצף חווה את המחשבה הזו של "עדיף למות", כי היא קשורה למצב הזה. את יודעת מה קשה?"
"מה?" שאלה מירי,
"קשה זה להיבהל מזה שאני חושבת שאני רוצה למות. רוב האנשים לא כל כך מקשיבים למחשבות האלה, או מרגיעים את עצמם בכך שזה טבעי לחשוב כך כשאתה מרגיש ממש לא טוב. אבל לפעמים אתה חושב מחשבות ומרגיש רגשות ואתה לבד עם זה, ונבהל מעצמך וחושב עליך דברים גרועים,
זה בדיוק הזמן לאנשים טובים כמוכם – ללכת איתך ביער המחשבות ולהראות לך שאתה לא לבד, שהמחשבות האלה הן טבעיות ושאפילו שאתה חושב אותן, אתה נשאר אדם טוב".
"אני לא יודעת אם אצליח בדיוק לנחש מה הוא אולי חושב, אבל אני רוצה לנסות להיות איתו שם, זה נשמע לי חשוב" אמרה מירי, "וגם לי" אמר אסא.
שבת שלום, זכרו שביער המחשבות אין חיה שיכולה להזיק לכם, אלא אם תמציאו אותה!
התמונה מאת Elise Mathez
Comments