רווחה תחילה
אתמול הצגנו את מדד הרווחה לקבוצת מפקחים ומפקחות, ואחר הצהריים ישבתי בזום עם צוות של נער אוטיסט, כך שהיתה לי הזדמנות לחוות, שוב, את החוויה הראשונה שיש לאנשים במפגש עם הרעיון של "רווחה תחילה".
התגובות של אנשי טיפול וחינוך במפגש עם הרעיון של העדפת רווחה על פני כל מטרה אחרת, כל כך דומות זו לזו וחוזרות על עצמן, שהכנסתי אותן לחוברת פיבוט.
עוד ועוד עדויות מחקריות מראות שאנשים עם צרכים מיוחדים במיוחד, אך גם אנשים במצבי פגיעות אחרים – זקוקים קודם כל לרווחה, ורווחה היא תנאי הכרחי ללמידה, התפתחות או "התקדמות".
יש משהו בשיטה הקיימת, שמחייבת לשים מטרות "התקדמות" – שקצת דומה בעיני לעיצוב פנים לפני שטיפלנו בתשתיות, מאד נחמד לקנות את השטיח המקסים הזה, אבל תיכף הוא ישחה במי ביוב שיציפו את הבית, או שהרצפה תקרוס מתחתיו, אם לא נטפל בתשתית הרווחה תחילה.
למה אני שמה את המילה "התקדמות" במרכאות כפולות?
כי מה המשמעות של לעמוד על כללים נורמטיבים ומיומנויות כאלה ואחרות, כשאדם במצוקה בחלקים גדולים מהיום והשבוע שלו?
המשמעות היא, שמעט המשאבים שיש לאדם, מושקעים לא נכון, באפיקים שלא מפיקים תשואה, זה דומה לאדם מאד עני שמפקיד את השקלים הבודדים שהצליח לחסוך בתוכנית שלא מניבה ריבית ודורשת דמי ניהול גבוהים.
מדד הרווחה שיצרנו מראה כמה אירועי מצוקה וכמה אירועי רווחה התרחשו בשבוע מייצג של האדם שברווחתו מתבוננים, אני חושבת שהמבט הזה הוא מהפכני, ואני מחכה בכל מאודי לראות מה יקרה כשאנשי חינוך וטיפול ישבו ויתבוננו בנתון הזה.
מה זה בדיוק ה"התקדמות" שאנחנו רוצים בה עבור אנשים עם צרכים מיוחדים?
והאם היינו מוכנים שמישהו אחר יכתוב עבורנו "תוכנית התקדמות"?
התוכנה של שיקום הלב ממשיכה לומר לי ש"לא הלכתי מספיק צעדים היום", והפיזיולוג שמתקשר אלי ממשיך להגיד לי להקשיב רק לעצמי, כי רק אני מבינה איך לנהל את המשאבים שלי באופן שמתאים לי, ומסתבר שחלוקה של 4,500 צעדים ביום היא לא מתאימה לי.
למה?
כי אנשים כמוני, שמחזיקים גוף שהוא כמו רכב אספנות - שיותר מטפלים בו מאשר הוא מטפל בנו, שנוסעים בו בזהירות מירבית ובטח לא בדרכים משובשות - אנשים כמוני יודעים, שממש כדאי להיזהר. שרגע אחד של חוסר תשומת לב או אמירה ש"יאללה בא לי ללכת הרבה גם היום, מה כבר יכול לקרות?" דבר שאדם רגיל לא חושב עליו בכלל, יכול לגרום לתקלה מתמשכת לאישה כמוני, תקלה שתשבית את רכב האספנות שלי מנסיעה לזמן רב.
לאנשים "רגילים" קשה לדמיין מצב כזה של פגיעות, ניהול משאבים שבמסגרתו אם גונבים משאב שאין לי מעכשיו, יש תשלום דגש – שהוא בעצם קנס.
מה זה אומר? שאם השתמשתי במשאבים עודפים היום, נכנסתי למינוס משאבים ומחר יהיה כואב, עייף, מדוכדך ובלתי מרוכז, נטוש ובלי כוחות.
אנשים רגילים יכולים לחשוב שרווחה זה עניין של מותרות, ולקחת דוגמה מעצמם, שיכולים לסבול ולהמשיך לתפקד ולהשתתף, או לפחות לא לשלם מחירים מיידיים וחד משמעיים על מאמצים שעשו.
הרעיון הזה לא עובד לאנשים במצבי פגיעות, והאמת – אני לא בטוחה שהוא עובד לאנשים רגילים גם.
מה אפיקי השקעה טובים לאנשים במצבי פגיעות?
הפסקת דרישות מיותרות – כל דבר שנחווה על ידי האדם כקשה ודורש ממנו משאבים מרובים ולא משמח או מעשיר אותו, הוא ברשימת הדרישות שכדאי לבדוק, במטרה לראות איך מפחיתים אירועים כאלה – ככה מפסיקים להפסיד משאבים.
תעדוף עיסוקים ופעולות תומכי רווחה – ככל שאנחנו מתמקדים בפעולות ועיסוקים שהאדם נמצא בהם ברווחה ודורשים ממנו פחות משאבים, יש סיכוי שנראה אותו מוחזק, מתעניין ונוכח – זו תוכנית ששומרת על ערך המשאבים של האדם ומשתמשת בהם באופן נבון, לאורך זמן.
תוכניות כאלה יוצרות רווחה יציבה, שזו ברכה גדולה בכל חיים ולכל אדם - אך לאנשים במצבי פגיעות זה הגביע הקדוש.
מציאה ותיעדוף של רווחה מיוחדת "רווחה של אורות" – קראנו לה במדד הרווחה, מאפשרת את ההתקדמות שכולם כל כך חושקים בה. כי רווחה מיוחדת היא מקום שבו אדם יכול לזרוח, מקום שבו עניין, כישרון ויכולת של האדם באים לידי ביטוי.
רווחה מיוחדת היא נקודת משען שבעזרתה אפשר להרים את עולמו של האדם. לזהות מקום כזה של אדם ולטפח אותו זו תוכנית השקעה עם תשואה נפלאה: כל משאב שמשקיעים פה יכול להביא ערך כל כך משמעותי, שאין לו שיעור ומידה.
זה מקום שכדאי להתקדם אליו.
רווחה מיוחדת היא מקום של צל ומי באר.
במילותיו הטובות של יורם טהרלב:
"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש יכנס בדלת
חרש יכנס ועד עולם יוכל להישאר".
שבת שלום עם רווחה של אורות.
תגובות