שישי שמח, בסופו של שבוע מלא גשם וגם מלא קשתות יפיפיות
יש לי חיבה עמוקה לקשתות.
בשפה סימבולית קשת היא סמל לתקווה.
היא הרגע שבו שמש פוגשת גשם ומתוך עננים אפורים בוקעת הבטחה צבעונית ומלאת שמחה.
בחיים וגם בעבודה יש רגעי קשת. רגעים שבהם יש תובנה חשובה, פריצת דרך שאיתה מגיעה תקווה ושמחה חדשה.
הנה סיפור קטן על רגע כזה, שכמו פעמים רבות אצלי, יש בו סיפור בתוך סיפור.
בבוקר חורפי אחד פגשתי את טל, אמא של אדר.
אדר הוא נער בכיתה ז', מוכשר וכריזמטי, מעולה בכדורגל, מלא אמפתיה ואוהב אדם – שיש לו לקויות למידה והפרעות קשב.
סוג לקויות הלמידה והפרעות הקשב של אדר – הוא כזה שתרופות לקשב כנראה לא ממש עוזרות לו.
כשהוריו של אדר הגיעו אלי בפעם הראשונה, לא היה ברור מה בדיוק יש לו. ההורים היו חלוקים בינם לבין עצמם ביחסם לנושא ואיכשהו בין ההורים ובית הספר – אף אחד לא בדק בדיוק מה קורה עם אדר.
הקורונה לא הועילה; אדר לא הצליח ללמוד דבר בזום, ובמבדקי סוף השנה של כיתה ו', לקראת עלייתו לחטיבה התברר שרמתו הלימודית רחוקה מאד מרמת הכיתה.
אבחון פסיכודידקטי הראה שיש לאדר קשיי למידה רבים – והיה ברור שהוא זקוק ללמידה אישית, עם הנגשות בכל הנוגע לקריאה וכתיבה.
הנגשות זה אומר שיאפשרו לו לדבר ולמחשב לכתוב במקומו. זה לא מסובך, יש תוכנות שמתרגמות מילה דבורה לכתב – והן ממש חינמיות ונמצאות בכל המחשבים, אותודבר לגבי קריאה.
איפה הבעיה? בית הספר האיזורי, שבו החטיבה והתיכון – לא מאפשר הנגשות בכיתות הרגילות. אם יש לך שונות בלמידה – אתה מתבקש ללכת לכיתה הקטנה. אם בחרת במסלול הרגיל – אתה אמור להסתדר בכוחות עצמך ומשאביך.
אדר לא רצה ללכת לכיתה הקטנה. הכוח שלו והנכסים המשמעותיים נמצאים בשדה החברתי, והוא לא רצה להתנתק מחבריו, לא משנה מה. הוא אמר להוריו שאולי בהמשך יסתגל לרעיון, אבל בינתיים הוא רוצה את הכיתה הרגילה.
אדר החל ללמוד. הוא מתעניין בנושאי השיעורים, מאד פעיל במקומות שמתאים, וגם במקומות שלא מתאים.
יום אחד אדר הגיע הביתה וסיפר לאמו שהמחנך שלו אמר לו שמורים רבים אומרים שהוא מפריע ובעייתי.
אמא שאלה את המחנך אם כך אמר, והמחנך אמר שכן.
אמא היתה עצובה וכעסה. היא ניהלה שיחת ווטסאפים עם המחנך – שבמסגרתה אמרה לו שלהגיד לתלמיד שהוא בעייתי ומפריע יכול לדרוס לו את הנשמה ושעדיף לנסות לעזור לו.
המחנך ענה לה שלא תטיף לו ושאם היא רוצה, היא מוזמנת לדון בכך עם רכזת השכבה.
עם הסוגייה הזו - טל הגיעה אלי.
יצאנו לבדוק את המושג "בעייתי ומפריע" ומעבר לשיפוטיות השלילית שהוא מביע – מה הוא אומר על אדר; שוחחנו על שונות, ועל החלקים הפחות ייצוגיים וחינניים שיש בכל אחד ואחת מאיתנו ועל איך שאנחנו מסתדרות עם החלקים האלה שלנו.
ראינו שהחלקים האלה של אדר, בעיקר הקושי להתרכז לאורך זמן – שלא מצליח להיות מתוקן על ידי תרופות, והקושי לכתוב ולקרוא – הופכים את הלמידה של אדר למאתגרת עבורו.
השתתפותו של אדר מאתגרת מאד עבור המורים בכיתות הרגילות – שאין להם שום מושג איך לעזור לו, וגם כשיש להם מושג, הם לא מצליחים להתפנות לאפשר למידה ייחודית עבורו.
עבור התלמידים והמורים שאיתו, העובדה שאדר זקוק להתאמות ולא מקבל אותן – אינה הבעיה העיקרית. הבעיה היא שהוא מדבר וזז הרבה במהלך השיעור. בכיתה של מעל שלושים תלמידים – הדיבור והתזוזה המתמידים שלו גורמים להפרעה הן למורה והן לתלמידים.
בפיבוט – רווחה זה לכולם. מותר לאדם לעשות דברים שתורמים לרווחתו והשתתפותו, בתנאי אחד; שהוא לא פוגע ברווחתו והשתתפותו של האחר.
מה זה אומר לגבי אדר? האם לאדר יש אחריות על הבחירה שלו להיות בכיתה רגילה למרות שהצרכים שלו לא מקבלים מענה שם?
סיפרתי לטל על ההתנסות האישית שלי באותה סוגייה וזה הסיפור;
פעם, לפני שנים רבות, הייתי חולה ומאד כאובה.
למרות מחלתי וכאבי הרבים ניסיתי בכל הכוח להיות תפקודית, וכך יצא שהתנדבתי לארגן את הפרידה מצוות הגן של אחד מילדי.
בפרידה מצוות, כידוע, יש לדאוג לברכות ומתנות מההורים לצוות. החלטתי שהמתנות יהיו כרטיסי מתנה לקניית ספרים – ונסעתי לעיירה הסמוכה לרכוש אותם.
בחיים של אישה בריאה, קפיצה של עשר דקות לחנות לא נחשבת מבצע גדול, אך בחיי אז, חיים של אישה חולה, היא בהחלט נחשבה למבצע גדול וקשה.
צריך היה ללכת מרחק שהיה רב עבורי, לקחת רכב מסידור הרכב הכללי של הקיבוץ,
לנסוע,
לחפש חניה ולחנות,
ללכת לחנות,
לחכות בתור,
ולחזור על כל הפעולות הללו בדרך חזרה
וכל זאת כאשר אני שרויה בכאב רב ואנרגיה ירודה ברמה כזו – שלהתקלח ולהתלבש בבוקר היו משימות שארכו כשעתיים.
כשהגעתי לחנות כבר הייתי מותשת.
נשים ואנשים שלא סובלים ממגבלה בטח לא שמים לב לעובדה שממש קשה למצוא מקומות ישיבה בחנויות וקניונים.
אנשים עם מגבלה שקופה – כמו כאב כרוני, או עכשיו לונג קוביד, יודעים ממש טוב שאין איפה לשבת.
הגעתי לחנות, לא היה מקום לשבת ואפילו להישען היה קשה כי ספרים נפלו או עגלות זזו.
כך שעמדתי במשך מה שהיה נראה נצח אבל בטח היה עשר דקות, בזמן שהמוכר עזר לאישה אחרת.
עם כל דקה שעברה הכאב והתשישות התגברו – ועימן הכעס על המוכר שממשיך לעזור לאישה השניה, בעוד שאני סובלת כל כך פה.
תבינו, להיגיון אין שום מקום בתוך חוויה של סבל או כמו שאנחנו אומרים בפיבוט; "מצוקה".
מצוקה תופסת את כל המקום בחשיבה ומעלה רגשות כמו עצב, תבוסה, אומללות וכעס.
כשהמוכר התפנה לטפל בי, את הכעס והעצב שהרגשתי – שפכתי עליו.
"למה את מדברת אלי ככה?" שאל המוכר אחרי כמה משפטים
"כי כואב לי ואני עומדת פה מלא זמן ואין מקום לשבת" עניתי
"אני מצטער שכואב לך" אמר המוכר "אבל למה זה אשמתי?"
האמת בדבריו היכתה בי בכל עוצמתה ושתקתי לרגע, שאחריו אמרתי "סליחה, אתה צודק, זו באמת לא אשמתך"
הבנתי אז, שכולנו מסתובבים עם עניינים; זו דואגת לילד בצבא, לזה יש טחורים, זו מחכה לתשובה מהביופסיה וזה מודאג שהמסגרת נגמרה לו בבנק.
בעולם האמיתי לכולנו יש דאגות וכאבים והם לא נותנים לנו אישור לפגוע באחר.
יש דברים שכדאי להעביר הלאה; עזרה וחסד ונתינה ואהבה הם חלק מהם
יש דברים שממש לא כדאי להעביר הלאה – מצוקה, כאב וסבל הם חלק מהם.
"אז את אומרת שזה שאדר מדבר כל הזמן זה פוגע בתלמידים ובמורים האחרים וזה לא מוצדק?" שאלה טל.
"אני מדברת על בחירה ועל אחריות" אמרתי. "היה יכול להיות נפלא אם בית הספר היה יודע ומוכן לעזור לאדר בתוך הכיתה הרגילה, ויש מלא דברים שאפשר לעשות כדי לעזור. אבל זה לא המצב.
במצב שנוצר, הבחירה של אדר להיות בכיתה רגילה עולה לו ולכם במחירים יקרים של מצוקה, אבל היא עולה גם למורים ולילדים האחרים במצוקה"
"אז מה נעשה?" שאלה טל,
"נדבר עם אדר, נסביר לו מה קורה ואולי זו הזדמנות בשבילנו להעלות את נושא השונות שלו ולראות איך מתאים לו להתייחס אליה" עניתי.
"ובכל מקרה, הוא אמפתי ואוהב את חבריו, ונראה לי שזה יהיה תמריץ מספיק כדי לראות איך הוא יכול להשתתף בכיתה מבלי להפריע לאחרים להשתתף גם".
סיימנו את השיחה בתקווה שבקרוב אזכה לראות את אדר אצלי בחדר ולעזור לו לכבד את הרווחה של אחרים תוך כבוד לבחירה שלו.
נפרדנו לשלום,
לא לפני שהתפעלנו יחד מהעבודה הנהדרת שעשינו יחד, שעזרה לאדר להפוך מילד שבכה בכל פעם שמישהו רמז שיש לו בעיה או שהוא לא יודע דבר, לנער שמעניין אותו לדבר על עצמו ועל הייחודיות שלו, ואפילו יכול לקחת אחריות על בחירותיו ולעזור לעצמו לטובת חבריו.
שבת שלום, תהנו מהחורף!
בתמונה: קשתות כפולות מעל מפעל מברג, שצילם באדר פחמאווי
Kommentarer