שישי מבורך
בשבוע העמוס שזה עתה מסתיים, היה מוטיב חוזר של מטרות ותוכניות לעתיד
לאלה מכן שלא נמצאות ונמצאים בעולם הטיפולי – חינוכי, אקדים כמה מילות הסבר:
בתקופה הזו של השנה, "אחרי החגים", יושבים צוותים טיפוליים וחינוכיים, דנים בילד או אדם שבטיפולם, שיש לו קשיים או צרכים מיוחדים, ודנים במטרות שלהם לגבי אותו ילד או אדם – לשנה הקרובה.
זה נוהל ומנהג מאד יפה וחשוב, אך יש לו כמה תופעות לוואי או קשיים ממקורות לא צפויים;
הקושי הראשון שאני רואה באירועים האלה הוא הערכת יכולתו של אדם, או "התפקוד" שלו
אתן מבינות, אנשי טיפול וחינוך הם הרבה פעמים אנשים שרואים טוב, ואופטימיים, וזה משפיע הרבה פעמים על הדרך שהם רואים את תפקודו של האדם
בנוסף, צוותים חינוכיים וטיפוליים נתונים ללחץ מתמיד הן מצד ההורים והן מצד הפיקוח "לקדם" את התלמידים, המטופלים והדיירים שלהם
אתן מבינות, אין באמת דבר כזה "לקדם" מישהו, זו מילה שצריך להוציא אותה לגימלאות מהשדה הטיפולי
הרבה צרות וכאב לב מתרחשים שאנשים מסתכלים על אדם אחר ומחליטים לאן הוא צריך "להתקדם" – חשבו רגע על עצמכן, וראו אם הייתן מסכימות שמישהו אחר יחליט שהתפקוד שלכן לא מספק ושיש לכן תוכנית קידום.
בפיבוט, יכולת תפקודית נמדדת במה שאדם מצליח לעשות בפועל, לא מה שהוא הצליח לעשות פעם אחת בנסיבות מיוחדות
יכולת תפקודית זה מה שאדם מצליח להפיק 98% מהזמן, והוא וסביבתו יכולים לסמוך עליה. נגיד היכולת להתקלח ולהתלבש בבוקר. או להאכיל את עצמנו, או ללכת לשירותים לבד.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שצוות חינוכי הציג לי את שמואל, נער עם מוגבלות שכלית התפתחותית שלמד בבית ספר חינוך מיוחד;
"הוא שר מקסים" אמרה זהבה, המחנכת שלו, "יש לנו מטרה בתוכנית החינוכית הייחודית שלו (הידועה בשמה תח"י), לפתח את השירה שלו
היות והצוות תיאר את שמואל, ולא שמעתי בתיאור הזה על יכולות שלו בתחום השפה והתקשורת, שאלתי בתדהמה: "שמואל שר?"
"כן, בטח" היתה התשובה
"מתי הוא שר בפעם האחרונה? אתם יכולים לספר לי?"
"ביום ההולדת שלו, הגיעה הדודה שלו מצד האם מאמריקה, הוא נורא שמח והתרגש שהיא באה, חיבק אותה ושר איתה את שיר היומולדת"
"וואו, זה ממש משמח" אמרתי בכנות, "מתי זה קרה?"
הצוות עצר רגע והתייעץ ואז לאחר כמה מילמולים זהבה אמרה "לפני שלוש שנים"
"ומה הוא שר מאז?" שאלתי
שוב היו התייעצויות ומלמולים בצוות שבסופם אמרה זהבה בשקט "הוא לא שר מאז"
"אז אולי נשנה את המטרה?" שאלתי בעדינות
"ומה היא תהיה?" שאלה זהבה בחשש
"אולי לראות אם תוכלו לשחזר את התנאים שבהם שמואל יוכל להצטרף לשירה" אמרתי,
"אבל כדאי להרחיב את המטרה למציאת המקומות שבהם שמואל נמצא ברווחה ונראה נהנה ושמח, כי כבר שלוש שנים יש לכם מטרה שהוא ישיר שוב ובינתיים זה לא קרה"
"זה בית ספר, אין פה מטרה שתלמידים יהיו ברווחה אלא שיתקדמו" אמר יוסי, רכז השיכבה
"את מציעה שנשים רווחה אישית של התלמיד בתוכנית האישית שלו? אני אומר שזה ממש לא הרעיון פה, במה זה יעזור לקידום שלו?"
הסברתי באריכות למה רווחה זו מטרה מאד ראויה, ואיך כשאנשים ברווחה, אפשר לראות מה הם באמת יודעים לעשות בעולם, אבל לא היה נראה לי שהצוות השתכנע
ההשתלמות נגמרה, ולא שמעתי יותר מהצוות הזה לאורך שנים, עד שפתאום, ממש לא מזמן, זיהתה אותי אישה בחנות
"את שרון שני גונן, איזה כיף לראות אותך, את זוכרת אותי?"
"האמת שלא, תסלחי לי, תזכירי לי?" אמרתי בבושה
"אני מיכל, הייתי מנהלת בית ספר ניצנים, עשית אצלנו השתלמות לפני עשור"
"עכשיו אני זוכרת" אמרתי בחיוך
"אני חייבת לספר לך משהו" אמרה מיכל "על המקרה של שמואל, את זוכרת? זה ששר פעם אחת עם דודה שלו ביומולדת, ואמרת שנשנה את המטרה לרווחה וכל הצוות התנגד?"
"זוכרת היטב" אמרתי
"בסוף, בישיבת הצוות הבאה, דיברנו על זה ושיכנעתי את הצוות שננסה, ובאמת ניסינו עם שמואל הרבה דברים עד שמצאנו שהוא ממש אוהב מסיבות, הרבה אנשים, שירים ומשחקים, הפעלות מיוחדות, והתברר שאם עושים דבר כזה, אז הוא אפילו שר ביחד עם המפעיל
רציתי לספר לך כי מה שאמרת היה נכון ובטח את זוכרת שזה לא עבד, כי הצוות לא הסכים איתך"
"איזה מזל שנפגשנו ושינית לי את הסיפור" אמרתי בחיוך
"אבל אל תדאגי, לא התייאשתי, אני עדיין מלמדת פיבוט ועדיין בעד רווחה כבסיס לכל תפקוד של אדם עם מוגבלות"
"תמשיכי" אמרה מיכל, "אל תוותרי, זה כל כך חשוב"
שבת שלום
Comments