רגעי קסם בתוך נהר החיים הגדול

"אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים" אמר הרקליטוס, וכנראה התכוון להגיד ש: "אתה אינך אותו אתה והנהר אינו אותו נהר, הכל נמצא בתנועה ושינוי כל העת" (שמואל שקולניקוב, תולדות הפילוסופיה היוונית, הפילוסופים הקדם סוקראטיים, יחדיו, 1981).

השבוע קרה שפתאום, לרגע, הייתי נוסטלגית. היה רגע שהעלה בי הגיגים קיומיים ואני לא לגמרי בטוחה מה הפואנטה שלו, אבל יאללה, סיפור שישי;

לפני כמה שנים, אולי ארבע או חמש, זכיתי לבקר ולשהות מספר שעות בחדר ההמתנה של ביתן האיזוטופים 4 ברמב"ם.

במקום הזה מחכים אנשים לעשות בדיקה שנקראת פט סי.טי. זו בדיקה שעושים לאנשים כדי לבדוק מה שלום התאים הסרטניים בגופם, אחרי שכבר ברור שיש להם סרטן,

הבדיקה הזו מקבילה לדיון בגזר הדין בבית המשפט. ברור שיצאת אשם, עכשיו השאלה היא רק מה הולכת להיות תוכנית העונש.

כן כן, סרטן הוא מתנה נפלאה וכל השיט הזה, אני יודעת, אבל בחדר ההמתנה של הפט זה לא בדיוק נראה ככה.

אז למה עושים פט אחרי שכבר ברור שיש סרטן? כי זו בדיקה עם מלא מלא קרינה, ועושים אותה רק כשממש אין ברירה.

בקיצור, בעודי יושבת בחדר ההמתנה נטול החלונות של ביתן האיזוטופים 4 ברמב"ם, ביחד עם כל המסורטנים והמלווים שלהם, נחו עיני על התפאורה המהממת של הביתן, התמונות שקישטו את כ---ל הקירות שסביב:

ברמב"ם חשבו שיהיה מדליק להעצים את העובדים שלהם באמצעות הזמנה לתלות תמונות שצילמו בטיוליהם בארץ ובעולם – על קירות בית החולים,

זה נשמע כאילו אחלה רעיון, אבל באמת – לא, ואפילו ממש לא.

רווחת המטופל זה עסק רציני ומקצועי, והעצמת עובדים עושים במקום אחר,

כך יצא, שבמיון כיכבו תמונות מביצות ומזג אוויר קודר באיזה סקוטלנד או אירלנד, שבהן בהיתי איזה שלוש שעות בהזדמנות אחרת, ובאיזוטופים – נבחרו ונתלו תמונות מחג יום המתים.

עכשיו תבינו, אני מאוד חובבת נושאים ותמונות מיוחדים ותרבויות מהעולם ואירוניה, אבל זה היה ממש רחמנות; יושבים אנשים עם סרטן, ברגע של של דאגה ומצוקה גדולה, ומסתכלים על מוות מקושט ממוסגר על הקירות מולם.

היה נראה שאף אחד חוץ ממני לא מבחין באירוע הביזארי הזה, אנשים ישבו בשקט רב, שקועים בתוך עצמם, ומצב הרווחה הכללי בחדר היה מתחת לאפס, אולי מאה מתחת לאפס בהערכה זהירה

"אתן לא מאמינות איזה תמונות יש פה" כתבתי לאחיותיי שכמובן השתתפו בתדהמתי, ומייד אחריהן שלחתי דוגמה ליעל ניסן, שהיא אישה מעשית ואז עדיין האמינה במערכת, ואמרה לי לפנות מייד למחלקת פניות הציבור של רמב"ם.

היה לי (הרבה) זמן אז פניתי; כתבתי שלא מתאים לשים תמונות של מוות בחדר ההמתנה של מכון איזוטופים 4, ושעדיף טבע, גדול ומואר, אולי יער. והם ענו שתודה רבה והם יבדקו.

"את רואה" אמרתי ליעל, "יצא מזה כלום ושום דבר",

"אולי" היא אמרה, "אבל טוב שעשית בכל זאת".

נריץ קדימה ארבע או חמש שנים, ושוב מצאתי את עצמי בביתן 4 איזוטופים ברמב"ם

עדיין נטול חלונות, עדיין מלא מסורטנים, אבל אחר: עם תמונות גדולות, הממלאות את כל הקירות של יער מואר.

כל אדם שנכנס לחדר ההמתנה ציין כמה יפה ונעים לשבת מול יער מואר, אנשים אשכרה עשו רבע לחיוך, שזה מדהים לחדר המתנה של איזוטופים!

מדד הרווחה עלה ממינוס מאה לאזור השתיים – שלוש, שזה עליה של מלא אחוזים!

כמובן שאת הספסלים בחר מישהו שאף פעם לא היה חולה וישב בחדרי המתנה, ולכן בחר ספסלים מעוצבים בצבע שחור שעשויים ממתכת שאי אפשר למצוא בישיבה עליהם אפילו גרם של רווחה, אז אולי יש מקום לפנות שוב ל"פניות הציבור".

אתמול ישבתי לבד בערב במרפסת וחשבתי על הסימנים הקטנים שאנחנו משאירים אחרינו בעולם, ושלפעמים הסימנים האלה הם לא מה שחשבנו או התכוונו שיהיו,

קראתי פוסט שבו מישהי השתמשה בווילון המאוד-ישן-אבל-אייקוני שאימה לא הסכימה להחליף כל חייה, כדי למסגר את תמונתה לאחר שמתה.

אני בטוחה שהווילון הזה היה מקור לאינספור צחוקים וסיפורים משפחתיים וחשבתי איזה יופי של חיבור זה והאם המונצחת הייתה חובבת אותו גם.

חשבתי על סבתא רבקה, שבארוחות שבת שבהן התארחה אצלנו, הייתה אומרת לאימי בנימה קלה של ביקורת; "מפיות, את נותנת?"

ואיך האמירה הזו הייתה מעצבנת את אימי, שחשבה שמדובר בביקורת כלפיה, ומצחיקה את כולנו.

סבתא רבקה מתה לפני עשרים שנה, וראו זה פלא היא נוכחת בכל ארוחה משפחתית;

כבר מזמן וויתרנו על מפיות לטובת גליל נייר סופג, ובכל ארוחה, מישהו שצריך שיעבירו לו את גליל הנייר מבקש בחיוך; "מפיות את נותנת?"

חשבתי אם סבתא היתה שמחה לדעת שהיא מוזכרת בכל ארוחה משפחתית, בחיוך ואהבה, דווקא לא באיזה מעשה גדול שלה, אולי דווקא ברגע פחות חינני, שהשנים ליטשו אותו והשאירו אבן יקרה של אהבה וזיכרון.

ביני לביני חשבתי שבתוך נהר החיים הגדול, שזורם בעוצמה ולוקח אותנו איתו, הרגעים הללו הם רגעי קסם.

שבת שלום

בתמונה: יום חג המתים בסן אנטוניו טקסס