קידום זה קודם כל רווחה לכולם

השבוע נפגשתי עם קבוצת מרפאות בעיסוק – מדריכות, לקראת יום עיון על טיפול בילדים בתפקודים נמוכים. עבור חלקן, זהו המפגש הראשון עם פיבוט ועם המושגים רווחה ומצוקה - ומייד יוצאת להן הודעת שגיאה, כי בהתחלה נדמה שלשאוף לרווחתו של ילד מתנגש עם "לקדם אותו לתפקוד עצמאי".

יש לי רשימת מילים אסורות, מילים שלעיתים משמשות אנשים כדי להקטין, להטיל ספק ולבטל כמו:

"רק" – "יש לך רק שני ילדים?" שאומרת שמה שיש לי הוא מעט שאינו מספיק חשוב וראוי.

"פשוט" – "למה לא פשוט תפסיקי?" שמרמזת שהדבר שאת עושה או לא עושה הוא קל ואת פשוט גרועה אם את לא מצליחה אותו.

"אבל" – שמביאה סייגים והתנגדויות.

"למה" – בשימושה כ"תגיד לי למה את עושה את זה", וואללה אם היא היתה יודעת לענות על זה יש מצב שלא היתה עושה.

במקומות טובים ברשימה נמצאים חלקי המשפט "לקדם אותו לתפקוד עצמאי".

"לקדם אותו" – הוא אחד הביטויים המזיקים ביותר בעיני - הוא מניח שאני צריכה לפעול על אדם אחר באופן הבא: ראשית, החלטתי שהמקום שהוא נמצא בו עכשיו הוא לא מספיק טוב וראוי בעיני, ועכשיו אני צריכה להיות אחראית לכך שהוא יתקדם. מי מחליט מה זה התקדמות ביחס לעכשיו? אני!

ואז, תפקידי הוא להוביל את האדם הזה למקום שאליו החלטתי שהוא צריך להתקדם.

עכשיו אתן בוודאי שואלות את עצמכן איך יצא שהביטוי "תפקוד עצמאי" נכנס לרשימת הביטויים האסורים? אני אומר שבאופן כללי אני בעד להיות עצמאית ושאחרים יהיו עצמאיים - הבעיה מתחילה כשאדם צריך עזרה, התאמה וסיוע כדי להיות ברווחה ולהשתתף, והאנשים שסביבו חושבים שהוא לא באמת צריך את העזרה, מונעים אותה ממנו, ומנסים לדחוף אותו בכל דרך לעשות דברים שאין ביכולתו להפיק.

זה קורה כל כך הרבה פעמים, שבני משפחה, מטפלים ומחנכים מסרבים לקבל את העובדה שמה שהאדם מצליח לעשות כרגע הוא התפקוד שלו, וכדי שכולם יהיו ברווחה - הוא זקוק לקבלה, הכרה ותמיכה. שהכי קידום זה קודם כל רווחה לכולם, כי מצוקה לכולם זה אירוע שזולל כל כך הרבה משאבים, שכולם נשארים במינוס.

השבוע היו הרבה רגעים שעסקתי בדיוק בזה, ואחד מהם שעשע אותי במיוחד, אז אספר לכם עליו;

אני משתתפת בשיקום לב מרחוק, שנעשה כולו באמצעות השעון החכם שלי, אפליקציה וקשר טלפוני עם צוות השיקום.

מאירועי הפרקים הקודמים: עברתי אירוע לב, הוכרזתי חולת לב והומלץ לי להשתתף בשיקום. התברר שרק 30% מהאנשים שעוברים אירועי לב מגיעים לשיקום, ומתוכם רובם הגדול גברים, כי יש פחות נשים שעוברות אירועי לב.

בביקורי הראשון בשיקום עברתי מבחן מאמץ ובדיקת רופאה ואחות. הפיזיולוג התאים לי תוכנית אימונים שתוכנתה לתוך השעון שלי, והתוכנה שלהם. ואז התחלתי לפעול, תוך שאני ממלאה שאלונים ומדדים ומשוחחת עם צוות השיקום אחת לשבועיים. 

לא יודעת אם היתה לכן חוויה שהשעון שלכן מדבר איתכן, עבורי זו הפעם הראשונה וזו חוויה מלמדת ממש;

בתוך האימון, למשל, הוא מעיר לי מתי הדופק שלי נמוך מהמטרה שהוגדרה לי, ומתי הוא גבוה, וביומיום הוא מדרג את היום שלי כ"קל" או "קשה", ואת מה שעשיתי היום מבחינת אימון, צעדים או דופק כ"מעט" או "הרבה".

לדוגמה: "היה לך יום קל היום, התאמנת מעט והאימון יעזור לך לישון טוב בלילה"

עד כאן בסדר.

תשמחו לשמוע שאני מתאמנת ממש יפה ועומדת ביעדים, חוץ מכמות הצעדים ביום, שהוגדרה ל8,000 צעדים. הממוצע שלי הוא 6,000, וממוצע משמעו שיש ימים שאני הולכת 8000 צעדים, ויש ימים ש2000. למדנו שאם אני מנסה ללכת 8000 צעדים ביום, אני משלמת על כך בימים שבהם אני תשושה וכאובה, ולכן זה לא רעיון טוב.

ומי לא למד את זה?

השעון מביע חוסר שביעות רצון, ואומר לי שאני לא עומדת ביעדים, לאור המדדים שהוגדרו עבורי בשיקום.

השבוע התקשרה האחות מהשיקום.

בשיחתנו הבעתי שביעות רצון בכל ההיבטים, חוץ מההיבט הזה של הגדרת יעד שהוא גדול מדי בשלב זה, כך שכל הזמן אני חווה אי שביעות רצון מהשעון.

"מה אכפת לך?" שאלה האחות, "זה טוב להשאיר את המטרה הזו ובסוף תגיעי אליה."

"את יודעת שחוץ ממחלת הלב, שהיא יחסית חדשה עבורי, אני מתמודדת עם עוד מחלות ומגבלות, נכון?" שאלתי אותה.

"כן" ענתה האחות, נקרא לה שירה.

"אני רוצה לספר לך שהמשמעות של חיים עם מחלות ומגבלות היא שיש הרבה "לא"," אמרתי לשירה.

"המון פעמים במהלך היום שבהן הגוף והמשאבים מספרים לי מה אני לא יכולה, המון אובדנים של יכולות ואפשרויות שלא יכולים להתקיים יותר עבורי - מה שזה אומר הוא שאני מתמודדת עם הרבה "לא" כל הזמן. אני אישה הישגית, אוהבת להצליח ולהשתתף, מושקעת בדברים שאני בוחרת ומאד אכפת לי מהם, ומה שהכי עובד עלי זה קבלה ועידוד, כי ביקורת ושיפוטיות יש לי מספיק מבפנים ומהחיים.

״כל הקולות סביבי, של מי שרוצה לעודד אותי להצליח – הם חיוביים, וגם אתם בשיקום, ונציגכם השעון, תדברו בקול חיובי כלפי. להגדיר ציפיה לא מתאימה ואז להביע כלפי אכזבה שוב ושוב, לא מתאימה עבורי כאמצעי "קידום". אני רוצה לשמוע, ובצדק, כמה אני מעולה, משקיעה ונהדרת, כי זו האמת, ואני לא מעוניינת לשמוע איך אני לא עומדת ביעדים שאינם מתאימים עבורי בעת הזו, כי 8000 צעדים בכל יום יגרמו לי לקרוס לזמנים של חוסר תפקוד, וזה ממש לא תורם לשיקום שלי אפילו טיפה".

"את צודקת ואנחנו נשנה את היעד של הצעדים." הפתיעה אותי שירה בדבריה, כי הכנתי את עצמי לחלק ב' של הנאום חוצב הלהבות שלי, והוא לא נדרש.

כמה נפלא לחוות קבלה, תמיכה והערכה וכמה לא מובן מאליו.

תפקוד זה מה שאני מצליחה לעשות עכשיו, ביכולות ובכוחות שיש לי, וכדאי לי ולכל סובבי להתבונן בו בעיניים טובות ולהעריך כל חלק בו.

את אי שביעות הרצון, הציקצוקים והביקורת ניתן להפקיד בתיבת התלונות שמתחת לכיור.

שבת שלום

בתמונה: השעון