שישי הגיע אחרי שבוע מלא וגדוש בסיפורים מרגשים,
לכל שבוע, מאז שהתחילה המלחמה, יש איפיון משלו, והשבוע הזה מבחינתי, אצל כל הילדים והאנשים שפגשתי, התאפיין בניסיונות ליצור שגרה ולהשתתף.
אנשים הם יצורים מופלאים, ומצליחים למצוא מבנה ומקצב לסדר היום שלהם, עם ולמרות אתגרים וקשיים ופיבוט הוא פשוט הכלי הכי נכון לאנשים עם מעט משאבים והרבה מצוקה.
כל השבוע דיברתי והתאמנתי בעצמי על תפקוד עם ולמרות מצוקה והעשרת היומיום ברווחה וניהול משאבים בעת מחסור, תוך כדי מתקפת אלרגיה מרשימה שהלכה והתגברה עם התקדם השבוע והחמסינים;
אחד היתרונות של להיות חולה כרונית באירוע כמו עכשיו, שבו אנשים פתאום צריכים להתמודד עם מצוקה מתמשכת, הוא שאני ממש מומחית בזה ותמיד יש לי דוגמאות מעצמי, שזה חסכוני.
וכך יצא שביום חמישי, הגיע שיאה של מתקפת האלרגיה, וכשקמתי בבוקר הרגשתי לא טוב כל כך, שלא הייתי בטוחה שיש לי מספיק משאבים כדי לעזור לאחרים.
משאבים ירודים, בתחום העיסוק שלי, יכולים לפעמים להשפיע על איכות עבודתי, מה שדורש ממני דיווח ושיתוף של השותפים שלי, והתבוננות מאד כנה במה שאני מצליחה להפיק לאורך היום.
חמישי היה מלא פגישות, ואת כל אחת ואחת מהן התחלתי בגילוי נאות שאני בחצי כוח, מעוטת משאבים, ושננסה לראות אם אפשר בכל זאת לקיים את הפגישות. למה? כי אנשים צריכים עזרה ושום דבר מזה לא יכול להתבטל, רק להידחות, והשבוע הבא כבר מלא. כזה.
הפגישה הלפני - אחרונה שלי, היתה עם צוות מהמם של ילדה שאני מלווה, נקרא לה הילי
"אנחנו רוצים שתנחי אותנו מה לעשות עם זה שהיא אומרת המון שהיא רוצה הביתה" אמרה ניצן, החונכת של הילי.
"אמרת לנו, שזה שהיא אומרת שהיא רוצה הביתה, זה סימן של מצוקה" אמרה נורית המחנכת, "אבל אם אנחנו מצליחות להסיח את דעתה, להעשיר את יומה בדברים נעימים ולעזור לה להשתתף עוד, אז זה טוב או לא?"
"אמרנו לך" אמרה ניצן החונכת "שאנחנו שואלות אותה מה היא מרגישה ומה קורה איתה, אבל היא אומרת שיש לה לחץ וכאב בראש, ולא הרבה יותר מזה, אז לשאול אותה לא עוזר".
"אני רוצה ללמד אתכן מושג מפיבוט שנקרא מצוקה גולמית" אמרתי להן, "זה אומר שאדם חווה מצוקה, אבל אני לא מצליח לתאר אותה או את המקור שלה, ואז אומר מילים כלליות או עושה תבניות של תנועה שהמשמעות שלהן עבורו היא שאין לו משאבים.
לפעמים אלה מילים שאפשר להבין ולקשר אותן למצוקה, כמו מה שהילי אומרת, ולפעמים לא".
"ומה אנחנו אמורות לעשות עם זה? האם זה בסדר להתווכח עם המצוקה הזו? או שבאמת צריך לתת לה ללכת הביתה?" שאלה נורית בדאגה, והוסיפה; "אני רוצה שיהיה להילי הכי טוב, שהיא תהיה הכי חזקה וברווחה, אבל פה אנחנו מתלבטות".
"אתן יודעות איך אני יודעת שיש לי יום עם מעט משאבים?" חייכתי אליהן,
"כי אני שומעת את עצמי אומרת לי: "כל הכבוד, איזה אישה חזקה את, איזו אמיצה, בואי ננסה רק עוד שעה, וואו איזה גיבורה שאת ממשיכה, בואי תשתי משהו, תנוחי רגע, עוד מעט נסיים ותוכלי לקרוא את הספר שאת רוצה על הכורסה הרכה".
נורית וניצן חייכו.
"ולמה לדעתכן אני אומרת לי כל כך הרבה פעמים דברים מחזקים?" שאלתי,
"כי עולה אצלך ה"אני רוצה הביתה" בדיוק כמו אצל הילי", הציעה נורית בחיוך.
"בדיוק" עניתי.
"כשהילי אומרת "אני רוצה ללכת הביתה" זה אומר שפתאום התגברה התחושה הקשה של המחסור במשאבים, היא במינוס ועכשיו צריך להפקיד בקופת המשאבים משהו וכדאי גם לתרגם; "כשאת אומרת "אני רוצה הביתה, אני מבינה שיש לך מעט כוחות עכשיו, בואי נראה איך אפשר למלא לך את המיכל של הכוחות".
"זה בדיוק מה שאנחנו עושות איתה" אמרה ניצן בהתרגשות, "משחק מחשב שהיא אוהבת, מקומות נעימים בתוך בית הספר, חתיכת שוקולד או סיפור, אבל זה מחזיק ממש מעט זמן לפעמים".
"בואו נסתכל על התמונה השלמה" הצעתי להן "נתרחק רגע ונראה איך נראה כל השבוע, כי לפעמים בזמנים של מצוקה ומיעוט משאבים כשמסתכלים על כמה פעמים ביום אספנו את הרסיסים של הלב שלנו מהרצפה או הוצאנו את הנשמה ממקום מחבואה בתחתונים, זה יכול להיות קשה ומייאש. כך שמבט כללי על ההשתתפות והתפקוד הוא יותר מתאים במצבים כאלה".
"היא השתתפה כל השבוע, חוץ מיום אחד שהרגישה ממש לא טוב, נשארה לישון והתאוששה" ענתה נורית.
"חוץ מזה שהיא היתה צריכה יותר הפקדת משאבים מהרגיל, איך היתה איכות ההשתתפות שלה?"
"האמת שממש טובה, היא יותר משחקת עם ילדים ובכלל נראית חיונית ואפילו שמחה ונהנית" אמרה ניצן.
"תראו" אמרתי בשקט "שעם הזמן הילי תפנים את הקול שלכן ואת הדברים שאתן אומרות ותתחיל להגיד אותם לעצמה, זה הנשק הסודי שמאפשר לנו לעבור מצבים קשים ומורכבים ולצלוח זמנים עם מיעוט משאבים".
"איזו פגישה מקסימה" אמרתי להן, "אני חושבת שקופת המשאבים שלי התמלאה מספיק לעוד פגישה אחת".
שבת מבורכת לכולנו
שרון
3.11.23
Comentários