פיבוט - צמיחה, אהבה ושלומות

שישי מבורך

השבוע התאחדו ט"ו בשבט, חג האהבה ויום ההולדת של פיבוט

חשבתי על הרגע הזה בעודי מפנה את תכולת המחסן של דודה אורה בת ה92

אורה לא רצתה לשפץ את ביתה אף פעם, אפילו שהיתה אחראית על הבניה בקיבוץ שלנו

לדבריה, חדר שינה אחד הספיק לה ולא היה לה צורך ביותר מזה

לפני זמן מה, העלינו בעדינות את האפשרות שאולי תצטרך מטפל.ת שתגור איתה, ושיש צורך להכין פתרון לכך

אורה היא אישה מאד מעשית ועניינית, אז היא מייד אמרה שאם אנחנו כבר בונים חדר, אז היא רוצה שיהיה ממד

חוקי המדינה החליטו לשתף פעולה ולאפשר לבנות ממד בלי אישור בניה מסובך, וכך יצא שעמדתי במחסן הקטנטן של אורה, שהיתה בו דליפת מים לפני כמה שנים, ופיניתי את תכולתו, ביחד עם שתי נשים חזקות;

אורה, שהתעקשה לסחוב ארגזים וחפצים מהמחסן החוצה

ובתיה, אמא שלי, שהיא כח על בפני עצמה, שהגיעה לעזור

מספר הפעמים לאורך השנים שבהן ניסינו לשכנע את אורה לפנות את החפצים מהמחסן באמת לא ניתן להערכה, אני יכולה להעיד שמדובר בעשרות פעמים,

אנחנו ציידים עקשנים ומתמידים, אז בין פעם לפעם של הצעת פינוי המחסן, עבר זמן, אולי שנה, אבל לא וויתרנו

וכך יצא שאתמול, מייד אחרי שהסתיימה הפגישה האחרונה של היום, כולי חיננית בבגדים ייצוגיים

חשתי למשימת פינוי המחסן, חדורת תחושת מטרה ושמחה על כך שהמשימה הזו סופסוף מגיעה למימוש

בעודי עומדת במחסן בין שקיות בנות שלושים שהגיעו לדרגת התפוררות מרשימה, ופירורי טיח וצבע שנותרו לאחר דליפת הגשם, צלצל הטלפון וסיפר לי שנכנס מייל

"פרס השלומות", היה כתוב במייל, ששלחה אישה אחת מהממת, שכתבה לצוות שלי שלדעתה מגיע לי לזכות בפרס הזה

הפרס ניתן על ידי משפחת מנדלבאום ובית איזי שפירא, לצורך הוקרה לאנשי מקצוע מהתחום הרגשי שנותנים מענה משמעותי לאנשים עם מוגבלויות

"איזה פרס מקסים" חשבתי לעצמי, "וכמה מתאים שהוא הגיע בדיוק ביומולדת של פיבוט"

חייכתי לעצמי וחשבתי שאם אזכה, כספי הפרס יתחילו את הפרויקט הבא שלנו – אתר ובו מלא ידע - פיבוט שאנשים שמטפלים בילדים ומבוגרים במצבי פגיעות, צריכים

במיוחד ידע איך הם יכולים לעזור לרווחה ולהשתתפות של כל השותפים

בעודי מחייכת לעצמי והוגה בחלום הבא שמייד יגיע למימוש, משכתי באחת מהשקיות המתפוררות מהמדף העליון ולפתע נשרה על ראשי מסה מרשימה של פירורי טיח ושקיות במקלחת לבנה של אבק ופירורי דברים שכבר מזמן איבדו את מצב הצבירה המקורי שלהם

אורה מיהרה לבוא ולראות מה קרה; "אוי, כל הבגדים שלך התלכלכו" היא אמרה, והתנצלה על הטירחה והלכלוך ושכל זה בגללה

אבל החיוך שלי, והשמחה בלב, רק התחזקו, כי אתן מבינות, בשנים הארוכות שבהן זרעתי זרעי פיבוט, והשקיתי את האדמה, ושלחתי תפילות לבורא עולם שיסייע בידי

לפעמים היה קורה, שלפני שנרדמתי, אחרי ימים קשים במיוחד, כשדברים לא עבדו ולא ידעתי איך נצליח להמשיך, הייתי חושבת לעצמי מחשבה נעימה

שאי פעם, בעתיד, אעמוד על במה, כי פיבוט זכה בפרס על כך שהצליח להביא רווחה, או שלומות (בעברית צחה) להמון אנשים שהיו ממש צריכים אותה

הפרס עצמו לא היה חלק גדול בתסריט הזה, מי נתן אותו ומה בדיוק הם אמרו שם היה לא כל כך חשוב

הדבר שהחזיק אותי, שעזר לי להרדם ולקום בבוקר עם כוחות חדשים לזריעה ושתילה והשקיה של רעיונות חדשים ולפינוי של רעיונות ישנים, ממש בדיוק כמו החפצים המתפוררים מהמחסן של אורה,

היה השמחה שיכולתי להרגיש בלב, תחושת הערך, זו שדיבר עליה ויקטור פרנקל שאמר שכשלאדם יש ערך מעבר לעצמו, הוא יוכל לשרוד ולשאת דברים קשים

חשבתי על מה שעשיתי היום, איך בכל שעה ביום עוד קבוצה של אנשים במצוקה עברו להיות יותר ברווחה, עוד מעגל שבו יצמחו עכשיו יבולי ברכה

אתם יודעים למה קבענו את יום ההולדת של פיבוט בט"ו בשבט? בגלל שזה יום ההולדת של כל מה שצומח, ומביא חמצן ופרחים ופירות לעולם שלנו

ובעודי עומדת במחסן ההולך ומתרוקן מתכולתו ומתכונן להיות ממד, חשבתי שלשמחה הזאת, מלאת הערך ומרחיבת הלב שאני מרגישה

כנראה קוראים אהבה

חג אהבה שמח, ט"ו בשבט שמח

שנזכה להמשיך ולהביא שלומות למקומות שבהם גרה מצוקה!

בתמונה – הקשת הכפולה שזכיתי לראות השבוע