שישי מבורך,
ילדותי בקיבוץ ופעולות השומר הצעיר השאירו אותי עם סלידה מסוימת למילה "ערכים", בעיקר כי נעשה בה שימוש יתר, ולא לגמרי היה ברור לי מה הקשר בין שם התואר שניתן לערך לבין המשמעות המעשית שלו.
כה אמרה ויקיפדיה: "ערכים הם אמות מידה אידיאליות המבוססים על השקפות עולם ביחס לשאלות של צדק, מוסר, אמת, אסתטיקה וסוגיות נוספות. הערכים החברתיים קובעים מה נכון וראוי בחברה מסוימת. ערך הוא עיקרון כללי הקובע מה טוב ומה רע, מכאן נובע מה מותר ומה אסור, מה ראוי ומה פסול. לכל אדם ולכל חברה יש ערכים שבהם הם מאמינים. אדם הדבק בערכים בהם הוא מאמין ורואה בהם מטרה עליונה/תכלית, עשוי לחוות תחושות של משמעות, סיפוק ואושר."
השבוע הפגיש אותי עם ערך שיושב בלב של פיבוט; המטרה הראשונה במעלה בפיבוט היא שמירה והגנה, במיוחד על חסרי ישע.
שמירה והגנה ממה? לפעמים הגבולות מיטשטשים, המילים מתכבסות ואנחנו שוכחים להגן על חסרי ישע ולפעמים גם על עצמנו, ממקומות שפוגעים בנשמתנו.
בני לא הולך לבית הספר מראשית השנה, הוא הלך פעם אחת ומאז לא מסכים לחזור.
הוריו של בני הם אנשים עם צרכים מיוחדים, אביו נפגע בראשו בתאונת דרכים ואימו נכת נפש,
סביב משפחתו של בני ניצב צוות שעוטף ומלווה את המשפחה והשאלה שבה נקראתי לעזור היא: איך לעזור לצוות לעזור לבני להגיע לבית הספר.
בית הספר עובד בגישה התנהגותית, זה שם קוד לכך שה-מטרה שלהם במבצע הכנסתו של בני לבית הספר היא בדיוק זו, שבני יכנס לבית הספר וישהה בו, בעדיפות לעשיית כל המטלות שבית הספר יגיד שצריך לעשות.
רק מה? בני היה בבית הספר פעם אחת, בראשית השנה ולא הסכים ללכת לשם מאז.
בשבוע שעבר, הצוות, ביחד עם אימו של בני, הצליחו להעלות אותו על האוטו בשידולים והבטחות ואמירה שהולכים למקום אחר, ולהביא אותו לבית הספר.
משהגיעו לשם, צוות בית הספר יצא, ובעזרת גדי המורה לגאוגרפיה, שמיומן באחיזות ושכנוע אסרטיבי, הכניסו את בני לבית הספר.
הם הסכימו לאימו של בני ולמדריכה שהייתה איתם להיכנס גם ולהיות בחדר אחר, ולאחר זמן הן התבקשו ללכת ובני נשאר.
"הוא השתתף למופת" אמרה ליזה היועצת,
"אתם רק תביאו אותו לכאן" אמרה רחל המנהלת "ואנחנו נכניס אותו ונעשה את השאר",
"עשיתי כבר מלא תוכניות כאלה" אמרה יונית מנתחת ההתנהגות, "מכניסים בכוח שבוע או שבועיים ואז תבנית ההתנהגות נשברת והילד מגיע בלי בעיה".
"אבל יש בעיה" אמרה גלי, העובדת הסוציאלית האחראית על המקרה "כי אצלנו ברווחה אסור להפעיל כוח על אדם חסר ישע".
"מה אסור?" שאלה רחל המנהלת "להכניס ילד לבית הספר? זה פיקוח נפש! ילד שלא הולך לבית הספר הוא בסיכון, חייבים להכניס לבית הספר, ואנחנו צוות מקצועי ומיומן, תסמכו עלינו".
"יש לנו כבר הוכחה" אמרה ליזה היועצת "אולי הכניסה הייתה טיפה לא נעימה, אבל אחר כך בני השתתף באופן מלא, וזה מה שהכי חשוב".
"המפקחת לא מאשרת לנו" אמרה גלי, "היא אומרת שהנחיות משרד הרווחה אוסרות על הפעלת כוח על חסרי ישע",
"תני לנו לדבר עם המפקחת" אמרה רחל המנהלת "אנחנו כבר נשכנע אותה מה נכון לעשות".
גלי שוחחה עם המפקחת, שלא השתכנעה, ושלחה אותה בחזרה אלי לעזרה.
כך יצא שצוות הליווי של משפחתו של בני, צוות בית הספר ואני – נפגשנו בזום בבוקר אחד, כדי לנסות למצוא ממשק בין דרך העבודה שלנו, לבין בית הספר.
ממשק שיהיה גשר, שעליו יוכל בני להגיע אל בית הספר.
"מאז היום שבו בני הגיע לבית הספר לפני שבוע, הוא לא מוכן לצאת לשום מקום בלי ליווי של אבא שלו", סיפרה דנית מנהלת צוות הדיור,
"אז שאבא שלו יביא אותו לבית הספר" אמרה רחל מנהלת בית הספר.
"אם זה לבית הספר, הוא לא מוכן גם עם אבא" אמרה דנית,
"אז מה כן? מה את מציעה?" שאלה אותי רחל בתסכול;
"אני חושבת שאולי ננסה לעזור לבני להיכנס לבית הספר בעזרת משהו שהוא נהנה או אהב לעשות כשהיה בבית הספר, אתן יכולות לספר לי על הדברים שהוא עשה כשהוא היה כאן בשבוע שעבר?"
"הוא עשה את כל מה שאמרו לו, לפי המערכת" אמרה ליזה היועצת "והוא אפילו היה מאד נינוח".
"איך הייתה נראית הנינוחות הזו?" שאלתי,
"הוא הוריד את הראש על הידיים ונמנם" אמרה ליזה,
"זה לא אומר שהוא היה נינוח" אמרתי "את יכולה לחשוב אם ראית אותו מחייך או שמח בזמן שהיה כאן?"
"לא" אמרה ליזה "הוא היה עם רגש קפוא, לא היה ניתן לראות מה הוא מרגיש".
דנית מהדיור זזה במשבצת הזום, כאילו היא רוצה להגיד משהו, אבל לא אמרה כלום.
סיימנו את הפגישה כשבית הספר אמר שיכין לבני חוברת עם סיפור חברתי להתמצאות בבית הספר ושאולי זה יעזור.
בזום נשאר רק הצוות שלנו, כולנו היינו שקטים ומהורהרים.
פניתי אל דנית ושאלתי מה רצתה להגיד ולא אמרה;
"הוא צחק ושמח" אמרה דנית "כשהוא יצא מבית הספר, הוא היה נראה כמו ילד שחוזר חס ושלום משבי, ככה הוא שמח לצאת משם", את החלק האחרון היא אמרה ממש בשקט.
"בית הספר לא זז מהעמדה שצריך לקחת אותו בכוח ולהכריח אותו" אמרה גלי,
"נכון" אמרתי לצוות "ככה זה באמת נראה".
"את יודעת" אמרה דנית "חזי, אבא של בני התחנן שנמצא לו בית ספר אחר, הוא אמר שלבית הספר הזה אין לב, ואנחנו חשבנו שהוא מחפש תירוצים למה בני לא הולך לבית הספר, אבל עכשיו אני מבינה למה הוא התכוון".
"אולי זה הזמן שלנו להבין שחזי ובני מבקשים חוויה אחרת, ושכדאי להקשיב להם" אמרתי "מה עם אפשרות להעביר את בני לבית ספר אחר?" שאלתי את הצוות, "לבית ספר שאנחנו יודעים שפועל בגישה חיובית, מקרבת וחמה?"
"כן" אמרה גלי "זה רעיון מצוין",
"כן" אמרה דנית וכל הצוות אחריה.
בערב, כשסיפרתי על הפגישה במרפסת, שאל אותי חברי יואב אם סיפר לי פעם איך הוא הפסיק לאכול פירה, וכשעניתי בשלילה, הוא סיפר:
"גדלתי בחינוך המשותף בקיבוץ, וורה, המטפלת שלי הייתה ניצולת שואה, כך שהייתה לה רגישות מיוחדת לבזבוז מזון.
יום אחד בארוחת הצהריים שמו לי פירה על הצלחת. אני לא רציתי את הפירה, הוא היה גושי ומגעיל ולא נגעתי בו, כשוורה ראתה שלא נגעתי בפירה היא אמרה לי שאני חייב לגמור אותו. לא גמרתי, והיא חזרה אלי, היא לקחה את הסכין ומרחה את הפירה על כל הצלחת ואז חילקה אותה לארבע ובכל חלק עשתה פסים עם הסכין.
היא אמרה שזה שדות של פירה, ואני צריך לאכול את כל ארבעת השדות, לא אכפת לה כמה זמן זה ייקח ומצידה שאשב שם עד ארבע בהקמה.
אכלתי את הפירה, שהיה קר ועדיין גושי ומגעיל, ואחר כך לא אכלתי יותר פירה עד גיל עשרים ומשהו.
"בני עובר לבית ספר חדש" בישרה לי גלי "זה היה מורכב מאד, אבל הצלחנו!"
"זה בית ספר עם לב" אמרתי לגלי "יהיה לבני ומשפחתו מאד טוב שם".
שבת שלום, שנשכיל לשמור על הלב שלנו ועל חסרי הישע!
התמונה: מתוך התערוכה "אוטופיה" במלון אימפיריאל בתל אביב
הסרט: ארבע דקות זוכות אוסקר, ששווה להשקיע בהן
Comments