על תושייה והיעלמה של הנזלת הירוקה

שישי שמח, הסיפור של היום הוא ותיק, בן למעלה מעשרים שנה,

התלבטתי אם הוא מתאים כסיפור שישי, כי הוא מכיל נוזלי גוף,

אבל אחרי שהראיתן חוסן מרשים עם הסיפור על הקקי, נראה לי שתעמדו גם בזה בגבורה.

ועוד התלבטתי לגבי הסיפור, כי הוא מראה גירסה לא לגמרי מחמיאה שלי; צעירה יהירה ומרדנית לא מקשיבה לבכירות ממנה ולא בדיוק אשת הצוות הכי מצטיינת,

להבנתי חלק מחיים בשלום עם עצמי כוללים השלמה עם החלקים הפחות מחמיאים שלי – כך שגם את החלקים האלה, כמו את נוזלי הגוף שמוצגים בסיפור, אני בטוחה שתפגשו בחמלה, כמו שאני משתדלת לעשות, מבטיחה שהסוף טוב!

כמובן שרגע לפני שמתחילות בסיפור, אני מכינה אתכן שהסיפור הזה עוסק בעיקרון ההומאני

בפיבוט, לפני כל התערבות, לפני כל מעשה או בבחינת כל מצב, שואלים את "השאלה ההומאנית", שמטרתה לבדוק את המצב דרך עצמנו ולברר אם הוא עובר את מסננת האנושיות;

"אם הדבר הזה היה נעשה לבני, לאימי או לחברתי הטובה – האם זה היה מתאים ומיטיב בעיני"?

השאלה ההומאנית היא הביטוי המעשי, לדעתי, של "ואהבת לרעך כמוך".

הייתי מרפאה בעיסוק צעירה ולקחתי שנת עבודה במילוי מקום של מרפאה בעיסוק אחרת שיצאה לחופשת לידה. המשרה כללה יום עבודה בשבוע, כמרפאה בעיסוק בגן טיפולי, שאיגד בתוכו ילדים ממספר ישובים, ביניהם מעיירת פיתוח שנקרא לה נגיד "נוף העמק".

הייתי מרפאה בעיסוק חדשה למדי, שלא לומר ירוקה לגמרי, כך שהסבירו לי עם הגיעי לגן שהגננת היא מנהלת הגן, שאני אמורה לראות כל ילד בגן לאבחון וטיפול פרטני בריפוי בעיסוק ולבוא לישיבות הצוות.

מכיוון שיש תמיד היררכיה מקצועית: מעלי היתה מדריכה אחת ומעליה מדריכה איזורית, שלמעשה היו גם בתפקיד של מפקחות. כמובן שגם לגננת ולכל אחד מאנשי המקצוע האחרים בגן היו מדריכים ומדריכי מדריכים, חכו – הם תכף יגיעו לסיפור.

בראשית השנה הגננת הציגה את כל הילדים בישיבת הצוות.

 לחלקם זו היתה השנה השניה בגן, בין היתר למתן, ילד יפה תואר מנוף העמק שאובחן כסובל מאיחור התפתחותי רב תחומי.

איחור התפתחותי רב תחומי זו אבחנה שנותנים לילד שעדיין לא מתפקד ומשתתף בדומה לבני גילו – במשימות מוטוריות, בשפה ותקשורת, בהבנה, במשחק, בפעילויות חיי יומיום ועוד.

כשהגננת הגיעה בהצגת הילדים בפגישת הצוות לשמו של מתן, היא והצוות דיברו על כך שמתן בטח יקבל אבחנה של פיגור (כי אז עוד אמרו פיגור ולא מוגבלות שכלית התפתחותית כמו היום). כשאנשי הצוות – קלינאית התקשורת, הפסיכולוג, התרפיסטית באומנות, הסייעת והגננת ובטח עוד כמה ששכחתי, דיברו על מתן – נושא אחד בלט ועלה מעל כל הנושאים

הנזלת הירוקה.

"הוא ילד יפה וחמוד" אמרה מישהי "אבל אין מצב שהוא נכנס אלי לחדר, הוא מורח את כל הציוד בנזלת הזו וזה דוחה",

"הילדים לא רוצים לשבת לידו בארוחות" אמרה מישהי,

"המרפאה בעיסוק הקודמת עבדה איתו כל השנה על לנגב את הנזלת בטיפול הפרטני" אמרה. הגננת, "אני מציעה שאת תמשיכי",

"ככה זה עם ילדים שלומדים לאט" אמרה מישהי אחרת "צריך להתמיד".

"אתן יודעות" אמרתי, "נזלת ירוקה זה סימן של דלקת, נזלת לא אמורה להיות ירוקה. מישהו לקח אותו לראות רופא אף אוזן גרון"?

"עזבי אותך" אמרה הגננת "אמא שלו היא אישה קשת יום מנוף העמק ואין שום מצב שנצליח לגרום לזה לקרות, אבל אפשר לפנות לרווחה ונראה מתי נשמע מהם, אבל לא הייתי מצפה ליותר מדי, כי הם מוצפים שם".

השנה התחילה וראיתי שהצוות לא הגזים, מתן היה רוב הזמן עם שני "נרות" של נזלת ירוקה

ואכן, הילדים והצוות כאחד מצאו את מצב הנזלת דוחה במיוחד, והתרחקו ממנו.

בכל שבוע שאלתי את הגננת מה קורה עם הפנייה לרווחה ובכל שבוע נעניתי ששום דבר לא התקדם.

החגים באו והלכו ונרות הנזלת נשארו,

החלטתי שזהו, את זמן הטיפול של מתן אני הולכת להשקיע בלהשיג לו בדיקה אצל רופא אף אוזן גרון.

התחלתי מלהשיג את הרווחה, זה לקח מלא זמן,

ואז הן אמרו לי שאשכח מזה, המשפחה מוכרת להן, ושאין מצב שמישהי מהן עוזרת לאמא לארגן תור ועוזרת להם להגיע, הן הסבירו שזה לא דבר שהם עושים.

אחר כך השקעתי בלשוחח עם אמא של מתן, ששמה התברר כרחל, שאמרה לי שהיא היתה רוצה, אבל היא עובדת ויש עוד מלא ילדים בבית שחלקם עם צרכים מיוחדים ושאין לה דרך להגיע כי הרופא בעיר אחרת ובשעות שהיא עובדת ואין דרך שישחררו אותה ליום שלם, גם ככה היא נעדרת יותר מדי ולא יכולה להרשות לעצמה לאבד את עבודתה.

על אבא אין מה לדבר, הוא לא בתמונה, אולי בכלא, לא בדיוק הבנתי והיא לא היתה מוכנה להרחיב.

עוד שיחה טלפונית עם רחל, ועוד אחת – ולמדתי שלפעמים אין שום התנגדות רגשית או עקרונית או אחרת, יש רק עוני,

עוני במשאבים כמו כסף וניידות ומעגלי תמיכה ורעיונות וכוח ותקווה.

בזמן שאני הקדשתי את שעותי להפקת אירוע הביקור אצל הרופא, התחוללו כמה אירועים בזירת צוות הגן:

האירוע הראשון היה ישיבת צוות שבה עברנו על המטרות לגבי כל ילד, שבה היתה לי מטרה אחת ויחידה לגבי מתן – שמתן יגיע לראות רופא שיעזור עם הנזלת הירוקה.

"זה לא תפקיד של מרפאה בעיסוק" אמרה לי הקלינאית "זה של הרווחה",

"הרווחה לא יכולה לעזור לו" עניתי "את זה ביררתי בהתחלה, וזה לגמרי תפקיד של מרפאה בעיסוק. האם את יכולה להגיד שיש דבר שיותר משפיע מהנזלת על התפקוד וההשתתפות של מתן בגן ?"

"זה נכון שזה משפיע" אמרה הגננת "אבל זה עדיין לא התפקיד שלך ואני מבקשת שתחזרי לטפל במתן בחדר ריפוי בעיסוק ולא תתעסקי בדבר הזה".

"לא" אמרתי בטיפשות, כי אז עוד לא הבנתי איך לעשות מה שאני רוצה ומאמינה בלי בלגן

"אני מאמינה שזו המטרה הכי חשובה לשיפור התפקוד של מתן, ואני אצליח להשיג אותה".

למחרת התקשרה המדריכה שלי וביקשה לשוחח איתי,

בשיחה היא הסבירה שהגננת צודקת, ושאני לא אמורה לעשות את מה שאני עושה ושזה לא התפקיד שלי ושאפסיק.

לא הפסקתי.

הגיעה המדריכה המחוזית,

בשיחה היא הסבירה שמה שאני עושה הוא לא לעניין, שאם כבר זה תפקיד של הגננת ושהיתה לה שיחה עם המדריכה של הגננות ושהן חושבות שאני חורגת לגמרי מהתחום המקצועי שלי.

כל השיחות האלה גרמו לי לרצות לפתור את הנושא במהירות, כי היה ברור לאן זה הולך –

הבנתי שהאדם הבא שיקרא לי לשיחה זו מנהלת המתי"א – ואז יש מצב שאם לא אבצע מה שהיא תגיד, היא תפטר אותי.

כך שבשיחתי הבאה עם רחל הייתי נחושה שהביקור אצל הרופא חייב להתבצע. השגתי טלפון של אחות שעבדה במרפאה של קופת החולים של המשפחה בנוף העמק והיא השיגה מרופא המשפחה הפנייה לאף אוזן גרון.

קבעתי עם האמא שאבוא לקחת אותה עם רכב שלקחתי מהקיבוץ שלי, לעיר הסמוכה לביקור אצל הרופא וכך היה.

רחל הגיעה עם עוד כמה מילדיה וכך נסענו למרפאה בעיר המחוז, לרופא אף אוזן וגרון.

היא נכנסה לרופא עם מתן ואני נשארתי עם שאר ילדיה בחוץ,

הם היו מה שנראה לי כמו זמן רב בפנים ושמעתי את מתן בוכה.

 ולבסוף רחל יצאה עם מתן, שאריות הדמעות על פניו.

פניה היו נפולים ובידה היה נייר שנראה כמו מרשם.

"נו, מה היה?" שאלתי.

"היה לרופא צינור עם אור" היא אמרה תוך שהיא מתחילה לארגן את הילדים,

"ו...?" שאלתי,

"הוא הכניס את הצינור לאף למעלה וראה משהו",

"מה? מה הוא ראה?" שאלתי בחוסר סבלנות, לא מבינה למה היא משתהה

היא הכניסה את היד לכיס בשמלתה והוציאה חרוז קטן והראתה לי.

"זה, זה היה –

הרופא אמר שכל הנזלת זה מזה,

הוא אמר שלא ראה אף פעם שנשאר חרוז כל כך הרבה זמן באף של ילד,

שאל למה לא באנו קודם, נתן טיפות ואמר שהדלקת והנזלת יעלמו עכשיו צ'יק צ'ק".

עיניה היו עדיין מושפלות ופניה עצובות,

ברגע אחד הבנתי שרחל צריכה שהרגע הזה יהיה רגע של ניצחון ולא של הפסד,

ושאני הפקתי את הסיפור הזה ובכוחי לספר אותו כך שיהיה לאמא הזו, לאישה הזו – נכס

"איזה יופי שהצלחת לבוא עכשיו ולעזור לו!" אמרתי לה בשמחה.

"למרות כל הקשיים והבעיות לא ויתרת, כל הכבוד לך!"

"ואיזה יופי שהרופא מצא את החרוז והוציא אותו ממש פה במרפאה ועכשיו מתן יבריא",

"וכמה אמיץ מתן שאפילו שהוא פחד ובכה נתן לרופא לעבוד",

רחל הרימה אלי עיניים לחות, אבל כבר פחות עצובות, ולחשה "תודה".

בשבוע הבא כשבאתי לגן למתן לא היתה נזלת ירוקה יותר

התחלתי לעבוד בחדר עם מתן ועם עוד ילד, היה נורא כיף ובסוף הפגישה הם התחבקו.

"היי" אמרתי לגננת "תראי איזה יופי, לא ראיתי עדיין את מתן מתחבק עם ילדים קודם",

"כן", היא אמרה "זה קורה הרבה עכשיו".

אף אחת בצוות לא הזכירה במילה את הנזלת, את סיפור קיומה והעלמה. היה נראה שאף אחת לא יודעת בדיוק מה לעשות עם הסיפור הזה.

עד סיום השנה מתן התקדם ממש יפה.

הסיפור נשאר שלי, ועד היום – ממרחק יותר מעשרים שנה, ואפילו שהייתי ירוקה וקצת דבילית בהתנהלות, אני יכולה להגיד לכן שאני גאה בו.

בתמונה: נרות ירוקים במסורת הוויקה – מודלקים לריפוי התחדשות ויבול מעשים מבורך