top of page
חיפוש

על עננים אפורים ועוצמתן של קשתות כפולות

שישי מבורך

את הסיפור של היום אני כותבת שלשום, כי היום יום רביעי ויש לי יום כאוב ועם קצת רחמים עצמיים, כך שזה רגע טוב לעצור בו ולספר סיפור קטן על איך אפשר להשתמש ברגש כתרופת חיזוק ולאמן את החשיבה לזהות את התרופה ולהשתמש בה ביומיום של החיים.


אני אוהבת קשתות,

ואני אוהבת פרחים,

בגינה או בשדה,

שדה פורח זה שמחה שלי בלב.

ברשימת המשאלות שלי יש כמה פריטים שמדברים על לראות שדות פורחים.


יום אחד, נסעתי הביתה מהעבודה,

היום האחד הזה קרה לפני הרבה שנים, אולי יותר מעשרים.

הנסיעה היומית לעבודה היתה נסיעה ארוכה, לפעמים חמישים דקות ולפעמים יותר, שעברה בין הרבה שדות, בנוף חינני.

הקשבתי לרדיו והקציתי לעצמי זמן לחשוב על דברים שרציתי,

ואז בפברואר אחד, ביום חורף אפור מאד, קרה הרגע הזה;

עברתי את היוגב לכיוון מדרך עוז ופתאום, מצד ימין, מעל מטע שקדיות שפרחו בלבן בכל הכוח

תלויות בין עננים בצבע פלדה, ראיתי שתי קשתות מושלמות.

כוחו של הרגע הלם בי בכוח בחזה,

והבנתי, בלי מילים, שיש פה הזדמנות,

כך שעצרתי בצד בזהירות ויצאתי מהאוטו,

בתיק היתה לי מצלמה, אבל לא חשבתי אפילו להוציא אותה, הבנתי שמדובר ברגע מכונן

הזדמנות פז שניתנה לי לעשות דבר גדול למען עצמי.

עמדתי מול הרגע המושלם הזה שהיקום הגיש לי וראיתי קצת מטושטש בגלל הדמעות

והרגשתי כמו האישה הכי בת מזל בעולם,

יופי עצום שנוגע בעומק הלב והנשמה.

גייסתי את כל כוחות החשיבה כדי לשנן, לזכור כל היבט של הרגע הזה;

את היופי העצום עם הכרת התודה על קיומו ועל הזכות לחוות אותו ועם העצב על כך שזה רגע חולף,

רגע שאי אפשר להחזיק בו.

שיננתי את הרגע כי הבנתי, שאפשר למצוא אותו מחדש,

כי אתן מבינות, מי שלומד את הרגע, יכול לזהות אותו כשהוא מתרחש שוב,

יכול להעלות אותו בעיני רוחו ושוב להתמלא מיופיו,

יכול לזהות אותו בהרבה רגעי יומיום ולהשתמש בו כתרופה לכל מה שמתיש וכואב ומייאש.

יש משהו באפור של העננים שמולו הקשת נראית הכי טוב,

יש משהו בתקופות שבהן מרובה האפור, שקורא לנו לזקק את התרופה שבזכותה

אפשר להמשיך, לחיות, לראות יופי וטוב.

התקופה הזו שאנחנו חוות וחווים ביחד, קוראת לנו להיות נוכחות ולחוות רגעים כאלה של קשתות כפולות.


הלב מזהה את הרגעים האלה, מתרחב ומתמלא בטעמו הייחודי של תבשיל הרגשות

שהנלחמים על חייהם יודעים לזהות ולהעריך,

אלה שקיומם אינו מובטח ואינו מובן מאליו,

אלה שמשלמים בכאב ודם ואהבה על הזכות לחיות,

הם יודעים את גודלו של הרגע,

הם יודעים את טעמם המשולב של הדבש, והדמעות.

כשהלב לומד להתכוונן ולהיפתח לקוד המיוחד של הרגע הזה,

קשתות כפולות זורחות בו,

ומאירות את הדרך.



שבת שלום

התמונה: פנקייקים ועצי תפוז של שושקה אנגלמאייר, שהגלויות היומיות שלה הן קשתות



0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page