חיפוש

על נמר ואמונה

סיפור הנמר הוא סיפור על אמונה.


לפעמים אדם חווה חוויה שקשה להאמין שקיימת, שלא רואים אותה, שנשמעת מוזר או מוגזם וקל לבטל אותה ולהגיד שמשהו לא בסדר איתו, שהוא בודה ומגזים.


לפעמים מי שלא סומך על עצמו ועל החוויה שלו הוא דווקא האדם עצמו, השבוע פגשתי כמה א.נשים שהתקשו להאמין לחוויות של עצמן, לתחושות של עצמן.


איזה דבר גדול זה להאמין למישהו, כי ככה,

אפילו ובמיוחד כשההגיון אומר שאין מצב שזה נכון, שזה לא יכול להיות.


אז במיוחד בשביל רגעים בהם אנו זקוקים להכרה ואמונה - מוגש הסיפור הבא,

מקווה שתהנו

‐-------------------------------


השנה היא 1987 ואני בכיתה י"ב, היום הוא יום רגיל בשבוע, ואני עובדת במכונה במפעל הכבישה של הקיבוץ שלי ששמו "מיברג".

מה פתאום אני עובדת במכונה? קוראים לזה "גיוסים" - למעשה זהו שם של הקיבוץ בתקופתו השיתופית למצב שבו עובדים בעבודה מיוחדת בשביל מטרה כלשהי.

המטרה במקרה זה היא נסיעה לפולין, אנחנו הכיתה השניה בארץ שנוסעת לשם וזה עולה הרבה, אז כל אחד מאיתנו עובד, נדמה לי שאולי 100 שעות, אבל זה היה לפני כמה שנים אז אולי שכחתי. הזמנים הם כאלה של לפני חוקי הבטיחות בעבודה שדורשים נוכחות של שני

אנשים, אז אל תקפצו על למה אני עובדת לבד עם מכונה.

המכונה היא גדולה ומוצבת בחלקו התחתון של המפעל, הפונה ל"יער מיברג" שהוא בעצם סוג של חורשה.

אני לבד.

חורף, השעה איזור שש בערב ויש דמדומים. מחליטה שזה זמן טוב לצאת להפסקה קצרה, לנשום קצת אויר. אני מזיזה את דלת הברזל הכבדה הצידה, ובחוץ עומד נמר.


עכשיו נמר אמיתי, לא זה שבתמונות, נמר בחיים האמיתיים זו חיה ממש גדולה. הנמר מטייל בעצלתיים ברחבת המפעל ליד היער.

אני סוגרת את הדלת וחושבת אולי האדים שעולים מהמכונה גרמו לי להזיות, כי אין מצב שיש נמר אמיתי, בגודל של פרה קטנה, ביער של המפעל.

אני פותחת שוב את הדלת הכבדה, רק חריץ, כי נמר.

והוא עדיין שם. אני לא רואה אף אדם מסביב, הולכת לטלפון (הקווי, אין עדיין סלולריים) ומתקשרת לאבא שלי, שהיה אז מנהל היצור של המפעל.

מסבירה לו שיש נמר ברחבה שליד המפעל.

אבא שואל אותי כמה שאלות, לא הרבה, הוא מאד ענייני ואני שומעת אותו אומר לאמא שהוא ניגש רגע למפעל לראות מה קורה איתי.


אני ניגשת שוב לדלת ופותחת חריץ, עכשיו אני רואה איש, שהולך מכיוון היער, סוגר את מכנסיו ומדליק סיגריה.

אני מעיזה לפתוח עוד את הדלת והאיש שומע את רעש הפתיחה ומרים את עיניו לכיווני,

הוא מנופף אלי בידו בתנועת "בואי הנה" תוך שהוא לוקח רצועה שמונחת על כתפו וקושר אותה לקולר שיש על הנמר. הוא מדבר בשפה שאני לא מבינה, שנשמעת כמו רוסית, ונראה לי

שהוא קורא לי לבוא.

הוא עושה תנועות שמראות לי שהוא מזמין אותי ללטף את הנמר.


הנמר עדיין מאד גדול

ועדיין נמר

אז אני מחליטה שאולי לא.


אני עושה תנועות של "תודה אבל לא צריך". האיש גומר לעשן, דורך על הסיגריה, לוקח בידו את הרצועה עם הנמר, והולך משם.


כמה דקות אחר כך אבא מגיע.

אני מספרת לו על הנמר, עדיין די בהלם מהאירוע.

הוא מסתכל מסביב, בודק את המכונה, אולי גם הוא חושב על תיאוריית האדים הרעילים

אבל הוא לא אומר כלום.


אני חושבת בדיעבד, איזה דבר זה, להאמין לסיפור כזה בלי לפקפק בשפיותי

בלי להגיד אף מילת ביטול.

ככה, כי אמרתי. איזה דבר גדול זה לעשות בשביל מישהו.


הוא שואל אם אני בסדר לגמור את המשמרת או לא, אני אומרת שכן.

אבא עולה בחזרה על האופניים ואני מסיימת את המשמרת, סוגרת הכל ועולה בחזרה לכיוון הקיבוץ. כשאני מגיעה לשער של הקיבוץ, אני רואה המון משאיות בחלקו האחורי של אולם המופעים שצמוד לקיבוץ ולמפעל.


על המשאיות יש כרזות גדולות שעליהן כתוב:

"הקרקס הרוסי, חוויה לכל המשפחה".


שבת שלום,

הלוואי שתמיד יעמדו לצידכן אנשים שיאמינו לכן




44 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול