שישי שמח!
כבר כיומיים אני מרגישה ירידה בערך של עצמי, עצב ובושה.
קראתי שאלה של מישהי באיזו קבוצה של נשים שסיפרה שמישהו דפק לה את הרכב בזמן שעמדה ברמזור, ושמי שפגע ברכב שילם על התיקון, אבל יש לרכב ירידת ערך, ומי אמור לשלם על זה.
משהו בהחמרה הנוכחית במצבי הבריאותי "הוריד את האסימון" שאולי נצליח למצוא טיפול שייצר תקופות שקט, אבל כדאי להכיר בזה, שהרבה פעמים, המצב הוא כזה שאני צריכה עזרה והנגשה כדי להשתתף בחיי היומיום, ושכדאי לצייד ולרהט את החיים בהתאם.
לכאורה מדובר במצב פשוט; יש מגבלה או נכות, וכדי לחיות חיים טובים כדאי להכיר בה ולסדר את ההשתתפות כך שתהיה המתאימה והנוחה ביותר.
למעשה כדי להסדיר את חייו של אדם עם דבר כלשהו, מחלה, נכות, מגבלה ושונות – יש צורך בשורה ארוכה יותר או פחות של בדיקות, אנשי מקצוע, חקירות ודו"חות שמטרתם היא לבדוק את הנכס, שהוא האדם – ולהעריך את הדפיקה ואת הדרוש לתיקונה, או שיפוצה – כך שנוכל להמשיך ולהשתתף עם ולמרות המגבלות.
אני רוצה לעצור רגע ולדבר על ירידת הערך;
לפני הרבה שנים הלכתי להתנסות בכל האבחונים והבדיקות שאליהם הייתי שולחת לעיתים את המשפחות שבטיפולי; אבחון פסיכודידקטי, אבחוני הקשב לסוגיהם, אבחון פסיכיאטרי, בדיקות רופא שונות ועוד.
לעיתים ממש רחוקות אנחנו מתייחסים לרגע הזה של האבחון, לתהליך שבו מחפשים שם ותיאור לתקלה שיש למישהו. לעיתים ממש רחוקות חושבים לרגע על איך מרגיש המישהו הזה – ברגע שמחפשים מה התקלה שלו.
המישהו הזה, שצריך לשבת באבחון ולפגוש את כל מה שהוא לא מצליח, את כל מה שקשה, לשמוע את מקורביו מדברים עם הרופא או המטפל או המאבחן על המקומות הכי כושלים וגרועים בחייו.
המישהו הזה שחשוף שוב ושוב לרשימת המכולת של כל מה שהוא לא.
אני לא יודעת אם יצא לכם לחוות את האירוע הזה בעצמכם;
ביומיום כשאומרים למישהו את כל מה שהוא לא – זה נחשב לאלימות.
אבל אם יצא לכם להיות במצב כזה, ולא השתמשתם במנגנוני הגנה כמו הכחשה והדחקה, אם עמדתם ו"הסתכלתם בשמש", כמו שיאלום (ד"ר אירווינג יאלום) קורא לזה, אתם יודעים ויודעות;
החוויה היא של ירידת ערך.
ומי משלם על ירידת הערך? האדם עם הדפיקה.
אני מתביישת שאני לא מצליחה להיות בריאה.
אני מתגברת על הבושה בעזרת השכל שלי, ומבינה את ההבנות שצריך, אבל הרגש הטבעי שעולה אצלי הוא בושה.
אני חושבת שאם אנחנו רוצים באמת לעזור לאנשים הקרובים לליבנו שמתמודדים עם קושי ומגבלה, כדאי לנו ממש להכיר מקרוב את הבושה הזו, כי היא דבר מעציב ומחליש, ואפשר אחרת.
"למה את מתביישת? זה לא אשמתך שאת חולה" אמר לי אדם ממקורבי,
"כי זה תחום שאני לא מצטיינת בו, אני אפילו ממש גרועה בלהיות בריאה. אני מביאה את הכאב שלי, את התרופות והמוגבלות וזה שצריך לשרת אותי ולעזור לי ולהתחשב בי, זה מעיק על היחסים ומייצר דאגה ועומס, וגם יש מחירים שאנחנו משלמים כמשפחה על הדברים שאני לא יכולה לעשות".
הבושה והאשמה מספרות לנו סיפור נורא עצוב וגורמות לירידת ערך שלנו בעיני עצמנו
ואנחנו זקוקים לתזכורת;
שמישהו יספר לנו את כל ה"כן",
שמישהו יחלוק איתנו את החוויה שלו על איך מה שאנחנו רואים כמגבלה נחווה עבורו,
שמישהו ישווק לנו את עצמנו כאנשים רבי ערך בעולם, יראה לנו את הצד האפשרי, המעשיר, המצחיק והמקרב – של ה"דפיקה".
כי אחרת הרכב איבד מערכו, ואני איבדתי מערכי, וזה בעיקר מבאס ומצער.
אלה חלק מהמתנות שירידת הערך וההכרה בה הביאו לי השבוע;
"שמעתי על מורים ליוגה שהמשיכו לטפל גם כשהגוף שלהם היה לגמרי שבור ולא תפקד. תמיד הייתי ספקן וחשבתי שאלה אגדות, אבל עכשיו פגשתי אותך ואני מבין שזה אמיתי ויכול להיות"
"את מעולה בלחיות חיים טובים, את מראה לנו שאפשר, שמותר וכדאי, את מקרבת אותנו לחלקים האלה, שיכולים להיות מבהילים ונוראים, ככה שאנחנו יודעים להיות איתם וזה מועיל לנו עם עצמנו וגם מאפשר לנו לעזור לאחרים"
"את מלמדת אותנו איך להתחשב בלי להעיק, איך הנתינה לאחר מעשירה אותך, איך להיות ביחד ולהתקרב כשיש קושי וכאב, איך תמיד אפשר לפתור דברים ולשמור על הרווחה של כולם. את לוקחת את המחלה והכאב והופכת אותם לנכסים של כולנו"
ספרו לילדים ולאנשים שקרובים לליבכם מה הם כן, באיזה אופן מה שהם תופסים כבעיה או מגבלה מעשיר את חייהם וחייכם ותורם לכם.
מרגישים מועקה? בושה? אין רווחה? פנו לעזרה! אל תהיו לבד ברגע הזה, הוא רגע קשוח, לא סובלים לבד.
שבת שלום!
בתמונה: Healing shame מאמר קצר ומקסים על ריפוי בושה בעזרת אומנות, קישור למאמר
留言