על הכרה בערך וממולאים שהם שירת מלאכים

שישי הגיע בסופו של שבוע עמוס סיפורים;

השבוע עלה כמה פעמים נושא התשלום על הטיפול, הערך של נתינה ברוח, בנפש ומערכת היחסים המורכבת והעדינה שנקראת יחסים טיפוליים.

אני עצמאית שנים רבות, הכוונה ב"עצמאית" היא לכך שאני המעסיקה של עצמי וכל נוהל ונוהג הנוגע ליחסים עם מטופלי, כולל אם ומה ישלמו עבור הטיפול, הוא עסק שלי.

לתשלום עבור הטיפול יש הרבה משמעויות;

במהלך שנות עבודתי כמטפלת למדתי שמרבית האנשים צריכים לשלם משהו על דבר שהם מקבלים, כדי להכיר בערכו

אני מחזיקה שרשרת של זיכרונות טובים שנוצרו לאורך השנים מאירועים שבהם היה דיון ביני לבין אנשים על תשלום, כי דיון על ערך יכול להיות אירוע טכני, שעוסק ב"כמה עולה", ויכול להיות אירוע משמעותי שבו כל הצדדים יוצאים נשכרים ומרגישים מוערכים.

רחל התקשרה ביום חול אחד לפני שנים רבות, ישבתי באוטו אחרי ביקור בבית או בבית ספר, אני כבר לא ממש זוכרת, אבל היה יום קיץ וישבתי רגע במזגן לחכות שההגה יתקרר מספיק כדי שאוכל לגעת בו,

רחל, שביטאה את שמה כמו רחל משדרות ולא כמו רחל אימנו, רצתה טיפול לבן שלה וניגשה ישר לענין, שזו, מסתבר, תכונה שאני ממש חובבת;

"את שרון?" היא שאלה,

"כן" עניתי, כבר בחיוך.

"יש לי ילד, (כאן היא הוסיפה ביטוי שאני לא זוכרת שמשמעו שאלוהים ישמור עליו), והוא יש לו קושיים, בעיות, הגננת אמרה שצריך ללכת בטיפול, והפסיכולוגית אמרה רק את, את הכי טובה, אבל אין לי כסף לשלם".

"אוקיי" אמרתי, "אני עובדת פרטי, את יכולה ללכת למרפאה בעיסוק בקופת החולים ואז לא תצטרכי לשלם".

"את תעזרי לו" אמרה רחל, "לילד שלי יהיה את הכי טובה",

"טוב" אמרתי בהשלמה, כי היה לי ברור שרחל היא כוח טבע ואין מה לנסות לעמוד בדרכה או לשאול יותר מדי שאלות, צריך רק לקבל את הדין ולמצוא את הנתיב,

"מה את יכולה להציע לי שהוא לא כסף? מה את יודעת לעשות?"

"אני?" שאלה רחל

"את" עניתי והרחבתי "מה את עושה טוב שתוכלי להציע לי במקום כסף, כדי שאטפל בבן שלך?"

"כלום" ענתה לי רחל, "אני לא הלכתי באוניברסיטה, אין לי מקצוע, אני בבית עם הילדים ובניקיון עובדת".

"אני שאלתי על דברים שאת עושה טוב, לא על דברים שלמדת באוניברסיטה" אמרתי לרחל,

"עושה טוב?" שאלה רחל וניכר שהמושג ועצם הדיבור על דברים שהיא עושה היה זר לה

"כן, עושה טוב" אמרתי, "את מבשלת בבית? מנקה?"

"כן, בטח" אמרה רחל,

"מה את מבשלת שבני המשפחה שלך נהנים ואומרים שזה טוב?" שאלתי,

שקט השתרר מעברו השני של הטלפון, היה ניכר שרחל מתאמצת ללכת איתי בכיוון שהיא לא רגילה אליו.

"הכי אוהבים את הממולאים שלי" היא אמרה לבסוף ובקושי ניכר.

הבנתי שהכיוון הזה של השיחה לא זורם, אז החלטתי לחסוך משאבים ולעצור שם;

"מצוין" אמרתי בהקלה, "מה דעתך שאת תביאי את הילד אלי, אני אעזור לו, ואת תשלמי לי בממולאים שלך?"

"את רוצה את הממולאים שלי?" היא שאלה בתדהמה "במקום כסף?"

"בטח" אמרתי לה, "אנחנו אוהבים ממולאים, אבל אני לא עושה, אז בטח גם הילדים שלי ובעלי ישמחו לאכול".

זה לקח קצת הסבר ושכנוע, אך בסוף רחל הסכימה לסידור שהצעתי,

היה ניכר שלא ברור לה למה אני מוכנה לקבל סיר ממולאים תמורת טיפול, אבל אני התעקשתי והיא רצתה שאטפל בבנה, אז לבסוף הסכמנו על החוזה.

וכך יצא שרחל הביאה אלי את בנה, נקרא לו מושיקו, וביחד עם מושיקו הגיע סיר קטן של ממולאים.

"הבאתי קצת, שתראו אם טעים לכם" אמרה רחל בהיסוס, כשעמדה עם הסיר בידיה בכניסה לקליניקה,

לקחתי את הסיר והודיתי לה, מייד הרמתי את המכסה ולקחתי קישוא קטנטן שרחל הוציאה את תוכנו באיזו דרך מופלאה שנשגבת מבינתי, ומילאה אותו בתערובת ריחנית של אורז ותבלינים ובשר, ובישלה אותו עם איזה רוטב עילאי,

נגסתי בקישוא הממולא והמלאכים שרו באוזני

"רחל זה גאוני" אמרתי לה, "כל חיי לא טעמתי כזה ממולא טעים", מייד לקחתי עוד אחד והתחלתי לחשוב מחשבות על כמה קישואים קטנטנים כאלה גרים בסיר ולכמה זמן הם יספיקו.

רחל עמדה מולי ויכולתי לראות את הילדה הקטנה שרחל היתה פעם מרימה את ראשה כמו חמניה שפונה לשמש של התפעלות ועידוד

"הירקן שמר לי את הקישואים הקטנים, הכי טובים בשבילך, כי את הכי טובה ואת עוזרת למושיקו" אמרה רחל בכוונה רבה,

ואני חזרתי ושיננתי את שבחי הממולאים ואת שבחיה של רחל המוכשרת.

לצערי למושיקו לא היו הרבה בעיות, ודי מהר ובעזרה ממש צנועה, הוא הצליח להבין מה רצתה ממנו הגננת ואיך לבצע את זה, לשמחת לב אימו.

נפגשנו כמה פעמים, אני לא זוכרת בדיוק כמה, אבל אני זוכרת את הרגע שבו הייתי מניחה את הסיר על הכיריים בביתי ואת טעם גן העדן של מעשה ידיה של רחל.

"אמא, תגידי לה שתביא סיר יותר גדול בפעם הבאה" אמר לי בני באחת הפעמים, או בכולן

אבל אני ידעתי שהסיר הכאילו קטן הזה, מכיל שעות רבות של השקעה, ואהבה, ועבודה קפדנית ומסורה, ושממילא התשלום שהיא משלמת לי עצום ורב.

בכל פגישה חזר הטקס; היא מקבלת את הסיר הקודם ומביאה את החדש, אני טועמת ומתפעלת ונהנית מהמבוכה שגורמות לה התשבחות שהרעפתי עליה,

"רחל, הממולאים שלך זה אוכל שמתאים למלכים" אמרתי לה יום אחד, "בבית המקדש שהיו מביאים מנחות לכוהנים, אני בטוחה שמהממולאים שלך הקדוש ברוך הוא - היה הכי מבסוט"

ורחל היתה עושה את תנועת הראש והיד שלה של "את סתם מגזימנית אבל תמשיכי".

כך היה גם כשנפרדנו; היא אמרה לי שאני הכי טובה בעולם, והנה עזרתי למושיקו הכי מהר והגננת התפעלה ממנו ותלתה את הציור שלו ושיבחה אותו לפני כל הילדים.

ואני אמרתי לה שהיא קוסמת ושהיא כולה למכור את הממולאים שלה ואנשים יעמדו בתור לקנות אותם כי יש דברים כאלה בעולם, אבל ממש נדיר למצוא אותם ורחל הניעה את היד והראש בתנועת המגזימנית שלה וכך נפרדנו.

זמן עבר, כמו שקורה לפעמים בחיים, ויום אחד הכנתי קפה לפני ישיבת צוות באחד ממרכזי התפתחות הילד בעיר, כשכמה מטפלות במרכז עסקו בשיחה ערה שנושאה היה, כפי שהסתבר, ממולאים;

"אני ברשימת המתנה" אמרה איריס לעדי, "אני לא מבינה למה היא עושה כמויות כל כך קטנות",

"מי זאת ומה היא עושה?" שאלתי בסקרנות

"אישה אחת שעושה ממולאים למות, קטנטנים ומדהימים, לא טעמת מעדן כזה, אבל היא sold out , אמרה איריס בתסכול,

"פעם אחת נתתי לה לטעום ועכשיו היא רק רוצה סיר לעצמה" צחקה עדי והסבירה;

"אני מכירה את רחל משנים, אז יש לי סיר כל שבועיים, אבל אפשר לחכות הרבה זמן עד שאפשר לקנות".

"רחל?" שאלתי, אבל ליבי כבר ידע לפני שעדי תיארה במי מדובר,

"שירת המלאכים הממולאים שלה" אמרתי בשקט.

"שירת המלאכים" אמרו עדי ואיריס בהסכמה, "בדיוק".

בתמונה: סיר הזהב, הוראות סריגה מאת © Jen Hayes