עוגיות שרופיות

שישי הגיע, ואיתו הסיפור של שישי,

הסיפור היום הוא על "השרופיות", והוא עוסק בכמה אנו מוכנים להתרחק

מגבול ההעדפה והרצון שלנו למען האחר.

כבונוס לקוראות והקוראים הנאמנים – הסיפור מגיע היום עם מתכון!

אני אוהבת לאפות ולבשל, במיוחד עבור אנשים אהובים,

וכך יצא שהתחלתי לשחק עם המתכון של עוגיות הגרנולה של קרין גורן,

בהתאם להעדפותיהם התזונתיות של כמה מבני משפחתי.

לצורך הבנת הסיפור יש לדעת שאלה עוגיות המוכנות על בסיס שבועי, ומשמשות את הציבור

כחטיפי אנרגיה ששמים בתיק, או צורכים על בסיס קבוע לתמיכה בעיכול.

אז מה קרה עם העוגיות?

בהתחלה הקמח הפך מלבן למלא,

העוגיות התקבלו בתרועות.

אחר כך כמות הסוכר ירדה בחצי,

העוגיות התקבלו בתרועות.

כמות הסוכר ירדה עוד,

ואחר כך חלק משיבולת השועל הפכה למלאה,

שוב נשמעו תרועות.

החמוציות הפכו להיות כאלה ללא סוכר,

נשמעו קריאות שמחה.

רק בגודלן של העוגיות, צורתן ומשך הזמן בו הן נאפו לא נגעתי.

עד שיום אחד שכחתי לשים טיימר,

העוגיות בילו זמן רב בתנור,

ונשרפו.

אצלי יש חוק – מה שלא יצא טוב באפיה או בבישול – מושמד,

כולל העלמת הראיות לפח הקרוב,

מדובר בשמירה על מיתוג של שנים שאני אופה ומבשלת טוב,

ומי שרוצה שם טוב כאופה, לא יכול להרשות לעצמו לתת לאנשים לאכול נפלים.

התבניות שבהן העוגיות השרופות הונחו על הרצפה לקירור, כדי שאוכל לזרוק

את העוגיות לפח מבלי להמיס את שקית הפח.

ואז נכנס בן זוגי שיחיה,

שהטעם לחייו זה להתווכח איתי ובמיוחד בענייני תאריכי ותנאי התפוגה של מזון,

אכל שרופית אחת ואמר שזה מושלם.

וככה בכלל הן אמורות להיות ושלא אעיז לזרוק אותן.

הוא גייס את הורי, שגם הם חובבי שרוף מושבעים,

וכולם החליטו יחד שמעתה שרופיות הן ה-דבר,

וזה בדיוק איך שהם רוצים את העוגיות הללו מעתה ועד עולם.

אני לא חבבתי את הנושא, מבחינתי מדובר ברצח העוגיות,

וכל דקה שהם נשארו בתנור לאחר מועד האפיה שאני חשבתי שראוי להן,

הוציאה לי הודעת שגיאה.

המשכתי לעשות את השרופיות בכל שבוע,

אך לא הסתגלתי לצורתן החדשה ולא הצלחתי לשמוח בהן.

עד שיום אחד בן זוגי שיחיה טעם את השרופיות של אותו שבוע ואמר:

"לא יודע מה עשית הפעם, אבל הן שרופות מדי".

אני חשבתי:

הא

שיא החוצפה

וברגע הזה הבנתי שעברתי את הגבול של עצמי.

עשיתי משהו שאני לא חובבת, לא רוצה ולא מעריכה,

בניגוד לדעת עצמי – כי מישהו אחר רצה.

אז חזרתי לדעתי, אני ממשיכה לאפות שרופיות,

אבל מסכימה לאפות אותן עד שיזפון עמוק, ולא עד השחרה גמורה

טוב להכיר את הגבול של עצמי,

טוב להכיר את איך זה מרגיש שאני עוברת אותו,

ואז לכבד אותו, את הגבול הפנימי שלי.

בכל עניין ודבר, קטן, גדול, זוטר או מהותי.

כי לכבד את עצמי ואת הגבולות שלי זה דבר שקודם אני עושה,

ורק אחר כך דורשת גם מהאחר.

שבת שלום

בתמונה: השרופיות והמתכון ה"מתוקן"