חיפוש

עבודה עם מי שמגדיר בעיה

שבוע טוב,

השבוע חלף במבול של פעילויות ועניינים, ובאחד מימי השבוע התקשרה אגם,

"אנחנו רוצים לבוא אלייך עם רותם, הבן שלנו, לאיבחון אצלך" היא אמרה.

"אני לא מאבחנת דברים" עניתי "אני עוזרת לאנשים להיות ברווחה ולהשתתף, ובואי תספרי לי מה הבעיה שבגללה אתם רוצים לבוא".

"הבן שלי בן שש והוא תולש את השיערות שלו, אנחנו יודעים מה זו טריכוטילומניה ויש לי חברה מרפאה בעיסוק והיא אמרה שאת תדעי לעשות אבחנה מבדלת כי אולי זה תחושתי".


לטובת אלה מכן שלא בא להן לעשות גוגל על מה זו טריכוטילומניה – הנה הערך מויקיפדיה:

טריכוטילומניה היא הפרעה נפשית המאופיינת בדחף אובססיבי למרוט את השיער הצומח על הגוף (שכיח ביותר באזור הראש). בעקבות מריטה חוזרת ונשנית של השיער נוצרים איים הולכים וגדלים של אזורים חסרי שיער באזור בו נתלש. אזורים אחרים אופייניים הם גבות, ריסים, זקן ושפם. אזורים שכיחים פחות הם שיער החזה והערווה. מריטת השיער מלווה לעיתים בטקס של שזירת השיער או לעיסתו וקריעתו.

ההפרעה מסווגת במדריך האבחנות הפסיכיאטרי ICD-10 בקבוצת ההפרעות הקשורות לשליטה בדחפים, יחד עם קלפטומניה, הימור פתולוגי ופירומניה. ב- DSM-5, היא מסווגת בקטגוריה חדשה בשם "אבחנות הקשורות בטורדנות כפייתית" (הכוללת גם הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעת גוף דיסמורפית, חיטוט אובססיבי בעור ואגרנות כפייתית).


"אוקיי" אמרתי לאגם "ומה הבעיה?",

"הבעיה היא בעיקר כשהשיער שלו ארוך" ענתה אגם "כשהשיער קצר, הוא תולש פחות, אבל הוא ממש אוהב שיער ארוך".

"והוא חושב שזו בעיה? הוא ביקש לטפל במצב?" שאלתי, אבל ידעתי את התשובה,

"לא" ענתה אגם "הוא לא חושב שזו בעיה, הוא מכסה את הקרחות עם שיער".

"בואו תקשיבו להרצאה על אינטרוספציה" אמרתי לאגם "כי תלישת שיער היא לרוב סימפטום של אינטרוספציה חלשה,

ואחר כך, אם תרצו, תבואו ואעזור לכם, אבל בלי רותם, רק אתם".

"אינטרוספציה זה ויסות חושי?" שאלה אגם,

"קרוב, אבל לא, זה שייך לקליטה חושית ועיבוד חושי, לא לוויסות, אבל זה לא ממש חשוב, כך או כך אעזור לכם".

"אבל למה בלי רותם"? שאלה אגם.


"יש דבר בך שאת חושבת שהוא בסדר ולא צריך לתקן אותו, למרות שאחרים חושבים אחרת?" שאלתי את אגם,

"אהה... למה את מתכוונת?" תמהה אגם...

"בואי אתן את הדוגמה על עצמי, נגיד שכמה מבני משפחתי יחשבו שאני לא מתלבשת באופן שמתאים לי.

ונגיד שיום אחד תהיה דפיקה בדלת, ובצד השני תעמוד בחורה ותגיד; היי, אני סטייליסטית טיפולית שהמשפחה שלך שכרה, כדי לעזור לך להתלבש באופן שיותר מתאים לך.

מה לדעתך תהיה התגובה שלי?"

"מה"? שאלה אגם.

"התגובה שלי תהיה "צאי לי מהארון" אמרתי בחיוך,

"אני מתלבשת באופן שהכי מתאים לי ואני לא מסכימה שמישהו אחר יחליט לתקן את מה שאני לא הגדרתי כבעיה".

"אז איך תעזרי לרותם אם את עובדת רק איתנו?" הקשתה אגם,

"אני עוזרת למי שמוכנים לעבוד כדי לעזור בבעיה או בקושי" עניתי, "כרגע אלה אתם ההורים, אז אני אעזור לכם שהוא יפסיק לתלוש את השיערות, וגם אלמד אותכם איך לעזור לרותם לשמור על השיער שלו שלם, ולהבין מה לעשות אם יופיעו התנהגויות דומות בעתיד".


היא לקחה את דברי לתשומת ליבה ונפרדנו, ואני ישבתי עוד רגע ארוך וחשבתי על הזמן בילדותי ובנעורי שבו הייתי משוכנעת שמשהו מאד לא בסדר איתי, ואחת הסיבות בוודאי היא שהמבוגרים סביבי שלחו אותי באופן תכוף למטפלים רגשיים למיניהם.

המשלוח הזה למטפל, מעולם לא לווה בהסבר, לא של השולח ולא של המטפל, ככל הזכור לי.

אני תוהה מה היה קורה אם מישהו היה אומר "תקשיבי שרון, אנחנו מודאגים, כי בחיים שלך קורים דברים קשים, ואת נראית עצובה, בא לך לדבר עם מישהו על זה?

כי יש אנשים שיודעים להקשיב ולהקל את הכאב ונשמח אם מישהו מהם יעזור לך".

מעניין מה היה קורה אם מישהו היה שואל אותי את זה ונשאר לשמוע את התשובה,

חשבתי לעצמי, ואז מיד נזכרתי שלפעמים רק חוויה יכולה ללמד אותך משהו.

למדתי איך זה שיש כאב שאיש אינו יכול לגעת בו, כשיש מצוקה שאין לה מילים.


בגלל שלמדתי איך זה להיות במקום הזה,

אני זוכה לרגע של שמחה טהורה, בכל פעם שההורים או המטפלים או המחנכים של מישהו שאין לו מילים, מספרים לי שמה שתכננו ביחד עבד,

ושפתאום הוא חווה רווחה.


בתמונה: פסל של Chad Knight

קישור מצורף מתחת לתמונה



https://www.boredpanda.com/digital-art-chad-knight/?fbclid=IwAR1jrDc00ddam7093YItr4oDnyu5f4xucS1FzuKTQKhGOUdyHggtFLB9VC8&utm_source=facebook&utm_medium=social&utm_campaign=organic


47 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול