סיפור גם על מה שלא צלח

שישי שמח, הפרחים בגינה שלי ממש שמחים והשבוע אפילו עקרתי חלק מהעשבים! בטח ניחשתן כבר שאני אוהבת לעזור. אולי אוהבת זו מילה קצת קטנה. צריכה זו מילה יותר מתאימה ועדיין אינה מתארת את גודל האירוע. שואלים אותי הרבה מתי אני נכשלת או לא מצליחה לעזור מספיק לדעתי, הסיפור של היום הוא סיפור מהקבוצה הזו. אני מאמינה בכל ליבי בלספר את הדברים שלא הצלחתי בהם, הסיפורים האלה הם בליבת מה שמאחד אותנו כבני אדם, והיום יותר מתמיד אנחנו צריכות וצריכים לטפח את הליבה הזו.

ראשית הקדמה על הנושא: השבוע באתי לבית ספר של החינוך המיוחד, כדי לאפיין ביחד איתם קומפלקס כיתות שיהיה מיועד לבוגרים שלהם ברמת עצמאות נמוכה. הסברתי להם שבפיבוט התנהגות קשה ומפריעה היא תוצאה של צרכים שאינם מקבלים מענה ומצוקה. ושמצוקה של אדם אחד גורמת למצוקתו של אחר. אני תמיד מציגה את הרעיון הזה ואנשים מהנהנים, אבל ברור לי שהלב שלהם עדיין לא שם. אתן יודעות מתי הלב שלנו מצטרף להבנה? כשאנחנו מתנסות בעצמנו ומבינות שאם לא היינו יכולות לדבר או לתקשר באופן מועיל אחר, היינו מתנהגות בדיוק אותו הדבר כמו "ההתנהגות המאתגרת" של האנשים שעליהם אנו מדברות. הלכנו לראות את המקום המיועד לבניה, ואז רצה הגורל ונתקענו במעלית. חמש נשים; מנהלת בית הספר, סגניתה, מנתחת התנהגות, קלינאית תקשורת, מנכ"ל העמותה ואני. להיתקע במעלית עם אנשים זה אירוע מלמד ומעשיר, מייד מתברר למי יש חשש ממקומות סגורים או מנפילה, כי חרדה לא עושה הנחות לאף אחד ואינה מבדילה בין גילאים, מנות משכל או מוצא. אני סיפרתי על הפעם שנתקעתי במעלית כחיילת, ואחרי כשעה איזה שכן בבנין הזמין את מכבי האש ואני הייתי צריכה לשלם להם, סכום של כמה מאות שקלים שלא היה לי אז. צחקנו על אמונות טפלות ועברנו לדבר על קלסטרופוביה. המנכ"ל שיתף שבעבר סבל מאד מקלסטרופוביה ומייד הצטרפתי ואמרתי שגם אני. שנינו עשינו עבודה גדולה עם עצמנו כדי להתגבר על כך; ואז הוא סיפר על ניתוח חירום שהיה צריך לעבור ואיך לא הצליח לשכב במכשיר הMRI והשתמש בכל כוחותיו כדי להיחלץ ממנו. הוא סיפר איך שכנע את הצוות להרדים אותו וכך להכניס אותו לבדיקה. הוא הדגים את התנועות שעשה בגופו, במעלית הקטנה, והיה ברור לי דבר אחד; גם אם לא היו לו מילים להסביר מה קורה לו, הוא היה נחלץ מהמכשיר, רגל מרוסקת והכל, כי החרדה שלטה, והחרדה קובעת. "אתה יודע מה אני חושבת?" שאלתי בשקט, "שגם אם לא היו לך מילים, היית מכה ודוחף כל אדם בדרכך, פוגע בעצמך ושובר דברים, העיקר לברוח מהמצוקה הגדולה שהיית בה, נכון?", "נכון" הוא אמר, "אין לי ספק שכך הייתי נוהג". "אז לזה קוראים התנהגות מאתגרת מסכנת חיים" אמרתי לו. "עכשיו אתה מבין?" הוא הבין.

ועכשיו לסיפור: בפגישה שזומנה על ידי מחלקת הרווחה של עיריית נווה אסיפים, בקוביות הזום היו נינה ועוד מנהלת אגף מהרווחה, הלין מדריכת התעסוקה מהמפעל המוגן בו עובד רון, גלעד האבא (רוני האם הייתה עסוקה מכדי לבוא, לדברי גלעד) ואורטל המלווה בהסעות. מושא הפגישה היה רון, בן 24, אדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית. מה הבעיה שלשמה התכנסנו כולנו? רון משתולל בהסעות ופוגע בעצמו ובאחרים סביבו. לא, לא בכל ההסעות, אבל בחלקן, ולפי המידע שנשלח אלי קודם לפגישה, אף אחד לא הצליח להבין מה גורם לו להכות את האנשים סביבו ולדפוק את ראשו בזכוכית ואף אחד גם לא אסף את תאריכי התקריות והצליב אותן עם אירועי חיים כאלה ואחרים. מדובר בבעיה שנמשכת שנים, הוחלפו מלווים בהסעה ואורטל, המלווה הנוכחית, היא זו ששרדה את הזמן הארוך ביותר, אך מזה מספר חודשים שמשפחתו של רון נדרשת ללוותו בהסעות, וגלעד, אביו, לרוב עושה זאת. נינה פתחה את פגישת הזום ואמרה שסיבת הפגישה היא דרישה של הפיקוח להזמין אותי להתייעצות, בבחינת מאמץ אחרון לפתרון "המצב". היה ניכר מדבריה שהיא חושבת ש"המצב" אינו ניתן לפתרון. פניתי לגלעד, אביו של רון, שעמד בתנוחה משונה בפתח הדלת, כשפניו אל החדר השני, וביקשתי לשמוע מה הוא עושה כדי להצליח להעלות את רון להסעה ולנסוע אתו מבלי שיהיה במצוקה. כמה נושאים עלו מדבריו:

1. הוא אבא מושלם שאין בו דופי, הוא יודע להתמודד עם רון, הוא ורק הוא. 2. רון הוא כל חייו, הוא ואשתו יוצאים לעבודה בלבד, אין שום יציאות, בילויים או שום דבר אחר. אף אדם אחר לא יכול לשמור על רון. 3. הוא חושב שבשאלותיי לגבי מה ואיך הוא מבצע דברים, אני מחפשת מה לא בסדר בו, ואינו מוכן לשתף פעולה עם הדבר הזה. אעצור ואומר שכאשר עולים נושאים כאלה, בעוצמה רבה וההורה חוסם כל שאלה, עולה חשד שמשהו לא בסדר.

ניסינו, נינה ואני, להסביר בעדינות שאני מנסה להבין מה הוא עושה טוב וללמוד ממנו, אך לאחר כארבעים דקות של ניסיונות שנתקלו בחומה בצורה של התנגדות, החלטתי לשחרר את גלעד בתודה מהנוכחות בפגישה, ולשמוע את שאר המשתתפות. קריאתו האחרונה של גלעד, בטרם יצא מהפגישה, היתה משהו כמו "לא תמצאי כלום כי אין כלום, אני אבא מושלם" ואז נשארנו לרגע בשקט, עד שהתפרצו ביחד שני קולות: אורטל המלווה והלין המדריכה החלו לדבר ביחד ובהתחלה התקשינו להבין מה הן אומרות. "הוא מפחד ממנו, זה בגללו" אמרה הלין, "פחד מוות, הוא כל הזמן שואל מי יהיה בבית כשהוא יחזור, ואם הוא שומע שזה אבא, הוא מתחיל לקרוס על הרצפה ולסרב לעלות, וכשמעלים אותו להסעה הוא משתולל". "רון מפחד מאבא שלו?" שאלתי בתדהמה "איפה הפרט הזה היה בכל הדוחות ששלחתן?" נינה ואני, שתינו נדהמות, הקשבנו לאורטל והלין מתארות את הפחד החד משמעי של רון מגלעד אביו. לאחר איסוף כל הפרטים, נשארנו נינה ואני בזום. "את מבינה שאין לי יכולת למנוע מרון להביע מצוקה שנגרמת לו בשל הפחד לחזור הביתה לאביו" אמרתי בשקט "מעכשיו והלאה הכדור אצלכם, כי תרופה למצוקה כזו היא להרחיק את רון ממקור המצוקה שלו". "אני מבינה" אמרה נינה, המומה ממה שקרה בפגישה בדיוק כמוני. "אנחנו נעשה הכל כדי לשמור על רון".

שבת שלום, הלוואי שנצליח לשמור על חסרי הישע מסבל וקושי