שישי שמח, השבוע כמעט היתה לי קורונה, אבל ברגע האחרון היא נרתעה.
מה שכן, במשך יומיים או שלושה הרגשתי ממש לא טוב, אבל נהניתי מבילוי משפחתי עם הילדים הגדולים שלי בבידוד..
היקום, בחוכמתו, שלח לי מלא עידוד לבידוד; לקוחות השתפרו, מחוות ומילים טובות התקבלו, דברים כאלה.
אתן יודעות, במקצוע שלי, המון פעמים אנשים מגיעים, מקבלים עזרה ואז אני לא רואה אותם יותר,
אבל לפעמים, מגיע איזה ד"ש, ואני זוכה לרגע לראות איך צמח השתיל שעזרתי לשתול, לפעמים עשרות שנים קודם לכן,
הסיפור של היום הוא בדיוק כזה!
בערב, ישבנו עם קפה במרפסת,
השיחה התחילה מדיבור על דיכאון, כמו שקורה (אצלי) לפעמים,
סיפרתי על חבר שהתקשר להתייעץ על הבת שלו, בשנות העשרה המוקדמות שלה, שהקורונה חבטה בה ועכשיו היא מדוכדכת.
"אמרת לו לפנות לפסיכיאטר?"
"אמרת לו לפנות לטיפול?"
שאלו בני הבית.
"לא" עניתי "לפני כל דבר אחר, המלצתי לו להכריז אירוע ולבנות סדר יום לשיקום החיים ושמחתם".
"מה זה"? שאלה בטינה, שהיא חברה חדשה יחסית במשפחתנו ולא שמעה את המושג הזה בעבר.
"זה כשההורים מספרים לילד שהוא מדוכדך, מבטיחים שעכשיו יעזרו לו, ובונים עבורו וקצת איתו – תכנית לסדר יום ושבוע שעוזרים לו להתגבר על הדכדכת".
"נשמע טוב" אמרה בטינה, "מה יש בתכנית?"
"לזוז, כמו לטייל או לרקוד או לנסוע על אופניים או ללכת לטייל עם הכלב, ולהיות באור יום – עדיף בבוקר, לצאת לדברים שהילד אהב לפני הדכדכת כמו סרט או בית קפה או באולינג ולעשות דברים ביחד עם המשפחה או חברים כמו לבשל יחד, לצפות בסדרה שאוהבים, או לבצע איזה פרויקט או להתנדב בדבר".
"ולכל המשפחות יש משהו כזה?" שאלה בטינה,
"לא תמיד" עניתי, "התפקיד שלי, בין היתר, הוא לעזור להם למצוא נכס משפחתי מתגמל כזה".
"פעם" המשכתי לספר, "היתה משפחה שעבדתי איתה שהילד שלהם היה מדוכדך ונזקק לעזרה, שהיתה זקוקה לדעתי לנכס משפחתי, משהו מיוחד שיוכלו לעשות יחד ויהיה הדבר שלהם.
ראיינתי אותם והדבר שעלה היה שהם מאד אוהבים סנדוויצ'ים",
"איך סנדוויצ'ים זה נכס?" שאלה בטינה.
"תלוי מה ואיך עושים איתם" עניתי, "המשפחה נסעה ביחד למקומות שעושים סנדוויצ'ים מיוחדים,
הם הכינו ביחד סנדוויצ'ים למשפחה ובחרו את מיטב המרכיבים ודרכי ההכנה לסנדוויצ'ים וזה הפך להיות הדבר המיוחד שלהם."
היה שקט לרגע ואז אלעד אמר;
"אני פגשתי את הילד הזה"!
"מה?" אמרתי בבלבול "אין מצב".
"כן" הוא אמר, "ישבתי באוטובוס ליד בחור שקראו לו יהב ממושב זרזירים, שיער שחור, מבנה גוף רזה, והוא סיפר לי את הסיפור על איך המשפחה שלו מומחית לסנדוויצ'ים, בדיוק הסיפור שאת סיפרת".
"די" אמרתי ברהיטות "זה באמת הוא".
"אפילו שמרתי את המספר שלו" הוסיף אלעד וסיפר, "כי הוא הבין ממש בגבינות ונקניקים וחשבתי שארצה להתייעץ איתו, הוא והמשפחה שלו ממש מעולים בזה".
"הכרת את הסיפור הזה מהעבר?" שאלתי את אלעד,
"כן" הוא ענה "אבל שמעתי את הסיפור הזה שלך כילד, ולא חיברתי את יהב איתו עד הרגע הזה".
שבת שלום!
Comments