סדר הפעולות לניגוב שוקולד מישבן

השבוע היו מלא נושאים מעניינים, של חיים ומוות וערך וטעם החיים ואירועים מהסוג הזה,

חשבתי שאולי משהו מכל הנושאים החשובים הללו יגיע לכאן, לסיפור של שישי.

אבל יצא שבתור של הסיפורים שרוצים להגיע אליכן, נדחף סיפור קטן ואחר, שהתלבטתי אם הוא בכלל מתאים לכאן, לרגע החגיגי הזה של סיכום השבוע וכניסת השבת,

ואז הלכנו לאזכרה במלאת עשר שנים למותו של עינב בריל חברנו.

עינב אהב מאד את "החומרים של החיים",

 בכל אירוע שכיכבו בו אי נוחות, לכלוך, נוזלי גוף ורגשות קשים – הוא ראה את הנכסים שיכולים לצאת ממצב כזה, אם אתה חכם ויודע להכיר באירוע מהסוג הזה כמקור לנכסים עתידיים ולקצור אותם;

נכס אחד הוא הסיפור המיתולוגי, שאפשר לספר ולצחוק ולדמוע וללמוד ולהתקרב ממנו שוב ושוב, נכסים אחרים הם ההתקרבות הרגשית וגיבוש "גאוות היחידה" המשפחתית והחברית שנצרפים בלב באירועים קשים מסוגים שונים.

לזכרו ולעילוי נשמתו של עינב, ולכל אלה מכן ומכם ששקועות עד צוואר בחומרים של החיים – הסיפור הזה הוא לכבודכם ולכבודכן.

ההורים של נדב ביקשו להגיע אלי כי תמי הגננת אמרה שממש צריך,

נדב היה באותה תקופה בגן חובה, "אחרי החגים" הגיע, והגננת שלו גילתה שהוא לא יודע בכלל דברים שאמורים לדעת חצי שנה לפני כיתה א', שזאת בעיה.

נדב היה ילד ממש טוב ושקט, הוא לא עשה בעיות בכלל, וכך יצא שהגננת לא שמה לב שהוא בעצם לא עושה פעילויות יצירה חופשית, שהוא לא משחק במשחקים חופשיים כי כשפעילויות היצירה היו מונחות ומלוות על ידי הגננת – הוא הצליח ממש טוב.

ההורים גידי ודנית, הגיעו ברצון ותיארו שנדב הוא ילד חמוד, אבל לפעמים "יש לו בעיות רגשיות"

"תארו לי מה רואים" ביקשתי,

והם תיארו שיש מצבים שבהם נדב מתבקש לעשות דברים שנראים להם פשוטים וכמעט מובנים מאליהם, והוא נשכב על הרצפה ובוכה בכי חסר אונים, ממש כמו תינוק.

"אני לא מבין מה כל כך קשה" אמר אבא גידי, "הוא ילד חזק פיזית, הוא רץ מהר, הוא משחק כדורגל בשמחה, מה הבעיה להתלבש לבד? לצחצח שיניים? לנגב את הטוסיק של עצמו? הוא חייב לדעת שהוא כבר לא תינוק, מה הוא יעשה בכיתה א'? יעמוד עם הטוסיק למעלה ויצעק "גמרתי" כמו בבית"?

דנית סיפרה שהיא מגיעה ממשפחה מסוגלת וספורטיבית ושנדב הוא הנכד הבכור, שכל המשפחה משקיעה בו, מטפחת אותו ומשחקת איתו ובכל זאת, יש דברים שהוא לא עושה.

"מאיפה יש לו בעיה רגשית? למה הוא תינוק כזה?" שאל גידי,

"אתה ממש קשה איתו" אמרה דנית, "לא כולם קשוחים וחזקים כמוך, וזה לא גיבוש של היחידה המובחרת שאתה שייך אליה, אתה צריך להיות יותר מעודד ותומך".

"את ואמא שלך זו הבעיה" אמר גידי "אתן רכות מדי, לא פלא שהוא מבין שהוא תינוק ולא יכול שום דבר, הכל אתן עושות בשבילו".

"אתם יודעים למה אתם מאשימים אחד את השניה"? שאלתי אותם "כי למרות כל מה שעשיתם ועוד עושים, נדב עדיין לא מצליח לעשות דברים שנראים לכם בסיסיים ופשוטים, ואתם לא מבינים למה זה קורה ומה לעשות כדי לעזור לו".

"זה ממש נכון" אמרה דנית, "אנחנו לא יודעים איך לעזור לו".

"אז איזה מזל שבאתם אלי כי יש לי חדשות טובות" אמרתי לשניהם "אני יודעת מה הבעיה, וחשוב יותר – אני יודעת איך לעזור.

לנדב יש דיספרקסיה, וזה מה שמפריע לו ללמוד ולבצע את המשימות שאתם מתארים,

והסיבה שלא הצלחתם להבין עד עכשיו מה קורה היא שדיספרקסיה היא הרבה פעמים קושי נסתר, שקוף, שקשה למתבונן מהצד לראות אותו בתוך התפקוד וההשתתפות".

"דיספרקסיה היא מצב שבו לנדב קשה ללמוד בגוף שלו רצף של תנועות, ולהפוך אותן לאוטומטיות, כי לגוף של נדב קשה לזכור רצפים של תנועות בעצמו, במיוחד תנועות שאי אפשר ללוות אותן במבט, או להעזר במחשבה כדי להבין ולזכור אותן" הסברתי.

"רגע, אני לא מבין" אמר גידי, "הוא רץ, קופץ ומשחק כדורגל, מה קשור פה בעיה בגוף"?

הראיתי להורים את כל המקומות שבהם היו לנדב "משברים רגשיים" כמו בכי ותחושת חוסר אונים, והסברתי איך המקומות האלה קשורים לקשיים שמייצרת הדיספרקסיה.

ההורים היו מופתעים וגם מאד ספקנים,

אבל אז הצעתי את החוזה הבא: נסביר לנדב מה קורה לו, למה קשים לו דברים מסוימים, ואני אעבוד עם ההורים לבנות לנדב תכנית לימודים של מיומנויות ועיסוקים – שמתאימה בדיוק לדרך שבה נדב יודע ללמוד.

בכל שבוע נבחר משהו שההורים רוצים ומשהו שנדב רוצה, נלמד ונתאמן,

"אבל תזכרו את החוזה" אמרתי להורים "בכל שבוע דבר אחד, ובהסכמה פה, בפגישה בין כולנו".

ההורים הסכימו, ואבא במיוחד הרגיש קרוב למשימות והתלהב לעשות אותן עם נדב.

ההורים שוחחו עם נדב, והפעולה הראשונה שנבחרה היתה לבקשתו של נדב – לבנות ולהדליק מדורה בשטח עם אבא.

המדורה היתה הצלחה מסחררת, כולם התרגשו כשהם הבינו שיש פה בעיה אמיתית עם פתרון אמיתי ובעיקר הרבה רצון ונכונות של נדב לקחת חלק בכל דבר, ובלבד שהוא מקבל הזדמנות הוגנת ללמוד, להתאמן ולהשתתף בו.

בשבוע השני נדב ביקש ללמוד לשטוף כלים, ההורים ואני התרגשנו מהבחירה הכל כך לא מובנת מאליה, ותיכננו את הלמידה של המשימה.

הזכרתי להם שאנחנו ממשיכים לחזק ולהתפעל ולהתרגש, אבל לא באמת היה צורך כי התהליך היה מלווה בתחושות שמחה, פליאה והתרגשות מהולים בהרבה הכרת תודה – שבמיוחד אנשים שעבדו קשה וחוו הרבה כישלונות יכולים באמת להרגיש.

שטיפת הכלים עברה מעולה, נדב שטף כלים והלב של כולם התפקע משמחה וגאווה, ובפגישתנו הבאה אבא העלה את נושא ניגוב הישבן בשירותים, שהיה אחד הגורמים החזקים להגעה לטיפול.

"זה ממש חשוב", אמרתי לאבא "אבל תמי הגננת דיברה איתי וביקשה שנקדיש זמן גם בבית לחיזוק הציור והיצירה אז בואו נעשה את זה השבוע, ובשבוע הבא את ניגוב הישבן".

"אל תדאג, אמרתי לגידי, כמו שבנינו תכנית לימוד ואימון לכל פעולה, כך נעשה לניגוב הישבן",

"רק תגידי לי מה סדר הפעולות והרעיון של איך ללמד ניגוב ישבן" אמר גידי.

"טוב" אמרתי, והסברתי לו.

ההורים יצאו עם משימת השבוע, שהיתה משהו מתחום עבודות הגן כך שכשקיבלתי שיחה מדנית ביום רביעי אחד בשבע וחצי בערב, ממש לא חשדתי בכלום.

"את לא מאמינה מה הוא עשה" צעקה/צחקה דנית,

ברקע שמעתי קולות צהלה,

"מה קרה? מי עשה?" ניסיתי לשאול מעל הבלגן ברקע,

"גידי הדביל החליט לא לחכות וללמד את נדב לנגב את הטוסיק" צחקה דנית.

"אוקיי", אמרתי בהיסוס, "ומה הבעיה?"

"את זוכרת שאמרת את השלבים ואת זה שצריך ללמד בקרה על מתי מפסיקים לנגב כי נקי"?

"כן... אבל אמרתי שנתכנן את זה בפגישה הבאה" עניתי, (מבינה כבר שקרה משהו וישר מכינה תכנית למניעת האשמתי).

כאן אעצור לשנייה ואסביר שבדרך כלל אנחנו משתמשים בצבע מים או גואש כדי להתאמן על ניגוב קקי אבל לא סיפרתי את זה לגידי, כי הסכמנו שנתכנן את לימוד ניגוב הישבן בפגישה הבאה.

"אז גידי חשב על זה רגע והחליט שהחומר הכי מתאים להתאמן איתו על ניגוב טוסיק זה שוקולד,

וכך יצא שמצאתי אותם בשירותים עם צנצנת של שוקולד, מתאמנים בניגוב השוקולד מהטוסיק וצוחקים עד לב השמים" צחקה דנית.

צחקתי ושמחתי איתם,

ואני בטוחה שגם לב השמיים צחק ושמח איתנו.

בתמונה: טוסיקים של ארנבים משוקולד, ממתק (אמיתי) של פסחא, כי החיים נפלאים מכל דמיון