top of page
חיפוש

סגירת מעגל של רווחה

שישי שמח! אוגוסט זה החודש שבו כתבנו את פיבוט, זהו חודש מיוחד כי הרבה מהקורסים וההדרכות יוצאים לשבתון או מסתיימים, ובמקומם נכנסות פגישות אחרות והופכות אותו לחודש בלתי צפוי איכשהו, זה גם חודש של סגירת מעגלים.

טוב, אולי לא סגירת, אבל בהחלט מקום שבו דברים נפגשים עם עצמם בדרך שמרגשת אותי.


אני רוצה לספר לכם היום שני סיפורים קצרים מהשבוע החולף, בנושא הזה, של מעגלים; הסיפור הראשון קרה בקופת החולים המקומית, בזמן שחיכיתי לרופא עם בן משפחה, הלכתי לשירותים. בדרך עברה על פני אישה מוכרת, במחשבתי, שייכתי אותה לצד הרפואי. בטח איזו אחות או רופאה שפגשתי ואיני זוכרת את שמה. אני גרועה ממש בשיוך של פנים ושמות והקשר. אני זוכרת את כולם, את הפנים, את השמות ואת הסיפורים, רק לא ביחד. היא פגשה את עיני וחייכתי. ואז זמן החיכיון לרופא התארך והחלטתי ללכת לבלות בבית המרקחת. בדרך עברתי על פניה שוב. הפעם היא עצרה אותי; "היי שרון, את יודעת מאיפה אנחנו מכירות?" "לא" עניתי "סליחה, אני לא זוכרת", "את טיפלת בגילי, הבת שלי, כשהיא היתה בגן, היא בדיוק סיימה י"ב עכשיו והלכה לשנת שירות". ואז, כשהיא חיברה את הפנים, השם והסיפור – זכרתי הכל. "מה שלום גילי?" שאלתי אותה, "בדיוק כמו שאמרת" היא עונה "לימדנו אותה את כל מה שאמרת לנו; כמה היא מיוחדת בקליטה שלה את העולם, ואיך הרגישות הזו יכולה להיות גם נטל וגם נכס, היא אפילו ציירה סדרת ציורים בסיום מגמת אומנות – בנושא הזה, ועכשיו הולכת לעשות שנת שירות עם אנשים מיוחדים, שיכולים הכי להיתרם מהרגישות שלה".

*

"אני רוצה להראות לך תמונה" אמרה לי נעמי, אחת המשתתפות בקורס פיבוט. היא חיפשה בתמונות בטלפון והעלתה תמונה של שתי כורסאות מחוברות באזיקונים. "אחרי שסיפרת לנו איך להכין מיכלים מדברים שיש פה, אז הכנו מיכל כזה, עם שמיכה, כמו שאמרת. ורחלי, זאת שאמרתי לך שיש פעמים שהיא הולכת וצועקת ולא שקטה, היא התיישבה במיכל והתכסתה בשמיכה והייתה מאושרת". העיניים שלי מכוסות בדמעות כי אני מכירה את התמונה שהיא מראה לי, אבל נעמי לא שמה לב כי היא ממשיכה לספר לי בשטף: "ויש עוד אנשים שעזרתי להם כשהבנתי שזה שהם באי שקט זה סימן של מצוקה; יוני, אמרתי להורים שלו שקשה לו לשבת ואני חושבת שיש לו תולעים, והם אמרו מה פתאום אבל אז בדקו והיה והם טיפלו בו ועכשיו הוא בטוב, וואליד שהתחיל להזיז את הראש פתאום, ואמרתי שיבדקו מה קורה באוזניים שלו, ובאמת היו לו נוזלים באוזניים. את מלמדת אותנו דברים חדשים, ואנחנו עוזרים איתם לאנשים, אבל תגידי, כי אני חייבת לדעת; למה המיכל הזה עוזר"? "כשאת מגיעה לסוף היום, ואת עייפה ומרוטה, איפה בבית את רוצה להיות?" שאלתי את נעמי היא חשבה לרגע ואז ענתה "בספה או במיטה". "ולמה דווקא שם? למה לא בכיסא העץ של השולחן אוכל?" "כי זה רך?" "נראה לי, שכשאנחנו עייפים, או כאובים או מרוטים מכל מיני סיבות, אנחנו רוצים להיות עטופים במשהו רך, ובגלל זה התרגשתי" אמרתי לנעמי. "בגלל מה?" היא שאלה, "כי כשאני רואה צוות מביא אזיקונים וקושר שתי כורסאות יחד ומניח שמיכה בתוכן, אני יודעת שזה צוות שהבין שרווחה זו תרופה, ושאנשים מיוחדים צריכים את התרופה הזאת מכל כך הרבה סיבות, שהכרחי שהיא תהיה". התמונה היא בדיוק אותה תמונה שצילמתי במחלקה הראשונה שבה לימדנו פיבוט, הלוואי שעוד ועוד כמוה יבואו ויהיו נוכחות, ואחריהן יבואו ספות רכות, וכורסאות ביצה, וזמנים שבהם רווחה ואמצעים תומכי רווחה יהיו הנורמה, והסיפורים שלי על כורסאות שמחוברות באזיקונים יהיו סיפורי חלוצות שסבתות לפעמים מספרות לנכדים.


התמונה: מתוך המצגת לוובינר של יום ראשון "מה זה פיבוט ולמה כדאי לכן לבוא לקורס פיבוט בליווי שלי, שמתחיל אחרי החגים"




4 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page