סבא יצחק ושושנת השרון

יש סיפור שמלווה אותי בתקופה האחרונה, שאני רוצה לחלוק איתכם.

לרגעים החשובים באמת בחייו של אדם אין תמונות, ובכל זאת כוחם גדול ועצום,

לפעמים מתעורר רגע כזה לחיים, והופך חלק מהכוח המפעיל והמזין את הלב, הנה רגע אחד כזה;

כוכב הסיפור הוא סבי, יצחק שטיינמן, חבר קיבוץ רמת השופט, הקרוי "סבא-יצחק".

הוא קרוי כך, כי הרבה יותר שנים אני מספרת עליו, ממה שיצא לי לקרוא לו סבא.

אתן מבינות, סבא מת כשהוא היה בן שישים ואני בת שש, לפני 46 שנים.

סבא יצחק וסבתא רבקה היו אנשים מאד חשובים בילדותי;

סבא יצחק היה אדם נמוך ורך דיבור, מלא ידע ותבונת כפיים;

הוא היה מכין קופסאות לצעצועים ורהיטים קטנים בנגרות, מלוחות דיקט דקים עם מסמרים קטנטנים. הוא יצר מחברות וארנקים מחתיכות סקאי מחוברות ברקמת צלבים מדויקת ואני הייתי יושבת לידו, תמיד עם משימה משלי, לגזור חתיכות, לגלגל חוט, מרותקת ממראה ידיו הטובות ומה שהפיקו.

בשבתות, הייתי יושבת אתו ומשדכת שקיות ניילון לפח. הוא היה מקבל מאיפשהו גלילים של שרוולי ניילון, מודד בעזרת סרגל את הגודל המדויק של שרוול הניילון שיתאים לפח, חותך אותו בדייקנות ומעביר אותו אלי. אני הייתי מקפלת את קצה הגליל ומשדכת אותו ואז הוא היה מקפל את השקיות לריבועים יפים שהונחו אחר כבוד במגירת המטבח.

הוא לימד אותי את שמות הפרחים והצמחים, בטיולי שבת ארוכים לוואדיות שליד ביתו בקיבוץ.

אני זוכרת איך הוא היה נותן לי זכוכית מגדלת ושנינו היינו שוכבים על הבטן בשדה ומסתכלים על הבירוניקה הסורית ועל עין התכלת, שהיו קטנטנות ויפיפיות ועל ילקוט הרועים והנזמית הלופתת, הרקפת, הכלנית והעירית, כל פרחי וצמחי הבר קיבלו מסבא יחס מכבד.

סבא היה קוטף צמחים, בכל שלבי הצמיחה, מצייר ומתעד אותם, מיבש אותן בקפדנות במכבש, בין שני דפים עבים, ולאחר מכן מדביק אותם בתיקיות מסודרות, וכותב בכתב יד משורטט להפליא את שמותיהם העבריים והלועזיים של הצמחים.

סבא יצחק היה איש מלא שקט, אני זוכרת שהלכתי איתו כשהוריד נחיל דבורים מעץ בקיבוץ. "תעמדי פה שרוניק" הוא אמר לי, והחווה על מקום מסוים, במרחק כעשרה מטרים מהעץ, הוא הניח את ידיו על כתפי ואמר; "תעמדי בשקט ואל תדאגי, וגם אל תזוזי, הדבורים לא יעשו לך כלום", אחר כך הוא ניגש אל הנחיל בידיים חשופות, בלי כובע או מסיכת כוורן, השקיע את ידיו אט אט לתוך גוש הדבורים השחור וניתק אותו מהעץ. בעדינות ובשקט, הניח את הנחיל בתוך קופסת עץ וסגר אותה, בועת השקט שיצר סבא החזיקה, הדבורים לא פגעו בי ולא בו.

אני זוכרת את העומק שהיה בו, הסקרנות התמימה וההערכה לפרחים, לדבורים, למלאכת היד. כל דבר שעסק בו היה במוקד תשומת ליבו ומסירותו.

רק בדבר אחד הוא היה מפשל לפעמים; בפודינג.

שני מאכלים מתוקים היו אצל סבא וסבתא בילדותי המוקדמת; הטורט של סבתא רבקה, שראוי לסיפור משל עצמו, ופודינג השוקולד של סבא יצחק.

הפודינג, בושל על מה שהם קראו לו "הפתילייה", שהייתה בעצם גזיה שעמדה על הרצפה, שעליה הונח סיר קטן, שבו בישל סבא את הפודינג. אני חושבת שהפודינג היה עשוי מחלב עם קקאו, סוכר וקורנפלור, או שאולי היתה כבר אבקת פודינג שוקולד, אני לא יודעת, אבל מה שבטוח; מפעם לפעם סבא לא זכר כמה אבקה לשים כדי שיצא פודינג בסמיכות הרצויה.

כך יצא, שלפעמים הפודינג היה סמיך ונהדר, ולפעמים דליל ומימי.

"שרוניק" סבא היה בוחש וצוחק, "שוב יצאו לי מי – פו במקום פודינג". ושלושתנו, סבתא סבא ואני, היינו צוחקים, כי סבא היה כל כך מדויק בכל הדברים האחרים ודווקא כאן נשאר מקום קטן שבו לא היה דיוק אלא דווקא שמחה תמימה כזו, שהיה כל כך נעים להיות בה.

אחד המקומות שסבא אהב לקחת אותי אליהם היה, לראות את פריחת העץ הקסום.

קראו לו "היביסקוס חילוף" והוא היה שתול בדשא שמאחורי מזכירות הקיבוץ, לכיוון בתי הילדים.

היו לו פרחים עצומים בגוונים מתחלפים של לבן, ורוד וארגמן.

"שרוניק בואי נלך לראות אם העץ שלך פורח" סבא היה אומר, והיינו הולכים.

העץ היה גבוה והפרחים גדולים ויפיפיים, כל כך הדורים ומקסימים – בכל הצבעים שאהבתי; לבן, וורוד וארגמן.

היינו עומדים מתחת לעץ, מחזיקים ידיים ומתפעלים מיופיו, כל דבר היה יפה כשסבא היה איתי.

אין כמו לחלוק רגע של יופי עם אדם אהוב שמבין.

אחרי שסבא מת הלכתי מדי פעם לבקר את ההיביסקוס. אני לא זוכרת למה הפסקתי, זה לא היה אותו הדבר, אולי הפסקתי לרגע להאמין בקסם שסבא הראה לי.

לפני חודש, הייתי עם הורי ברמת השופט, הקיבוץ של סבא יצחק וסבתא רבקה, בתערוכת צילומים.

"בואו נלך לראות אולי ההיביסקוס חילוף עדיין פה" אמרתי להורי, הוא לא היה.

זמן קצר לאחר מכן, החלטנו לנסוע לניו יורק בספטמבר והתחלתי להסתכל על דברים לעשות בניו יורק.

בשבת אחת, טיילתי לי ברחבי הרשת והסתכלתי על גנים בוטניים יפים בניו יורק ולפתע נתקלתי בתיאור הבא; "זהו גן קטן ומקסים, שהחלק היפה ביותר בו הוא שדרת עצי שושנת השרון שבמרכזו" באנגלית; Rose of Sharon Trees.

יש דבר כזה עצי שרון? חשבתי בתדהמה, איך לא ידעתי את זה עד היום?

מייד חיפשתי מהם עצי שושנת השרון, ובוודאי כבר ניחשתם; אלה עצי/שיחי היביסקוס. דווקא לא בדיוק היביסקוס חליף, אלא היביסקוס סורי.

להיביסקוס החילוף קוראים באנגלית ורד הקונפדרציה או ורד הכותנה, אפשר לקרוא את סיפורו המיוחד בקישור שבתגובות.

"אני חייבת שיהיה לי היביסקוס חילוף בגינה", אמרתי לעצמי ולכל מי שהיה סביבי, סבא בוודאי ידע שקוראים להיביסקוס "שושנת השרון" ובגלל זה אמר לי בכל פעם: "זה העץ שלך".

מסתבר ששמו כעת הוא "היביסקוס חליף" והוא באמת עץ (או שיח) קסום, כי פרחיו מתחילים את היום כפרחים לבנים, הופכים ורודים ואחר כך ורודים כהים, כך שתמיד יש על השיח שלושה או ארבעה צבעי פרחים מתחלפים. כמה לירי.

אני הולכת לחפש לי שתיל של היביסקוס חליף לשתול בגינתי. מסתבר שזה יותר קשה ממה שחשבתי, כי הוא פחות מוכר, ולפיכך גם פחות מבוקש, אבל למרות זאת אני מבטיחה שאצליח.

כל כך הרבה מתנות קיבלתי מסבא, והנה עכשיו עוד אחת.

שתלו היביסקוס סורי והיביסקוס חליף בגינה שלכן, כי מיופי כזה צריך להנות!

התמונה:WORKSHOP OF MARIA SIBYLLA MERIAN (1647-1717)

Confederate Rose with Androgeus Swallowtail Butterfly and Julia Butterfly c.1705?