ניכור הורי ומתנת השייכות

הסיפור של היום מתאים ליום הולדתי שחל אתמול, כי הוא נחשב אצלי למתנה וזכות רצינית שקיבלתי,

מה כל כך מתנה בסיפור הזה?, אתן בטח חושבות לעצמכן, ותיכף כמובן אספר לכן, אבל רגע לפני, בואו נכיר שניה שתי שאלות שנוגעות לנו כהורים, אנשי חינוך ומטפלים וחשובות פה;

האחת – שאלת ההתנסות

האם עוזר לנו להתנסות, לעבור בעצמנו – חוויה מסוימת, כדי להצליח לעזור לאדם אחר שעובר את אותה חוויה? האם ההתנסות האישית בלהתמודד עם קושי מסוים כמו כאב, מחלה, אובדן וכאלה, עוזרת לי או אולי מפריעה לי בבואי לעזור לאחר שעובר קושי מסוג דומה?

השנייה- שאלת התיקון האישי

האם העזרה לאחר באותה בעיה שאני חוויתי ועברתי, יכולה להביא לחיי מימד של תיקון, או תחושה טובה יותר?

התשובה לשאלות האלה היא לא עקרונית, אין פה נכון או לא נכון, התשובה היא לגמרי אישית, ותלויה בכן, עבורי, התשובה היא כן לשתי השאלות.

כן העובדה שחוויתי ואני חווה קשיים, אתגרים ואובדנים בעצמי עוזרת לי להתחבר לקשיים של האנשים שבאים אלי לעזרה.

וכן, זו שמחה גדולה בשבילי להצליח לעזור למישהי או למישהו שחווים דבר שגרם לי סבל בחיי, ולראות את הסבל שלהם נמנע.

יש מומחיות שנלמדת באוניברסיטה, ויש מומחיות שנלמדת בשבילי החיים, בכאב, בבדידות ובחוסן שנצרף בתוכם. אני מומחית-שבילי -החיים בניכור הורי.

ניכור הורי הוא דבר מחורבן ומכאיב, הוא גם נושא שמעט אנשים מצליחים לדבר עליו באופן ישיר עם ילדים, ועוד פחות מרגישים בנוח להיכנס אליו ולהיות ברורים ביחס לעמדתם.

מכיוון שניכור הורי הוא אחד הנכסים בארון החוויות שלי, להיות יכולה לעזור לילד ולמשפחה שנמצאים במצב דומה, נראה לי כמו מתנה רצינית מאד.

הסיפור שלנו מתחיל כשירדן, המורה של כיתה א' – ב' פנתה לי שאעזור לה עם הבן שלה, ואני ממש שמחתי.

ירדן ואני נפגשנו כי היו לי כמה מטופלים מהכיתות שהיא חינכה, ויום אחד היא אמרה שהיא רוצה לקבוע פגישה בקשר לבן שלה, ששמו אושר.

ירדן היא אישה חכמה, אשת מקצוע מעולה, כך שהרגשתי ממש טוב שהיא בחרה בי כדי לעזור לה.

סיכמנו שקודם אלך לראות את אושר בגן ואחר כך ניפגש.

בתצפית בגן סיפרה הגננת של אושר שהוא "מאד רגיש", כששאלתי מה זה, היא אמרה שהוא בוכה בקלות, נעלב בקלות, ונראה שהוא הרבה פעמים מרגיש חלש ולא מוצלח.

בחצר ראיתי אותו בדיוק כך; הילדים ליקטו מקלות קטנים וצבעוניים למבנה שהם הכינו, אושר גם ניסה לאסוף, אבל התייאש מהר ואז נראה עצוב ואמר שאין לו, ילד אחר נתן לו משלו, אבל אושר לא התנחם.

כך תוארו התמודדויות רבות בגן, שמהן עלה שאושר נמצא פעמים רבות בתחושת "אין לי מספיק".

שבוע לאחר מכן הגיע מועד פגישתי עם ירדן ובן זוגה רמי,

רמי, שעובד בבנק, נראה ברושם ראשון כאדם שקט ונעים הליכות, אוהב ומכבד מאד את ירדן,

שאלתי אותם לגבי הזוגיות שלהם והם סיפרו שהם גרים יחד מאז שירדן נפרדה מבעלה שעבר, לפני כמעט שש שנים.

"אני מודאגת מהבן שלי" התחילה ירדן "הוא תיכף עולה לכיתה א' והוא ממש חלש מבחינה רגשית, הוא בוכה מכל דבר קטן שקורה, נופלת לו חתיכה של קרטיב על הרצפה בבריכה והוא בוכה שעה, ממש אי אפשר לנחם אותו" הם המשיכו והעלו מגוון דוגמאות נוספות.

ירדן המשיכה וסיפרה שהיא התגרשה מאבא של אושר ממש מעט זמן אחרי שאושר נולד,

אבא של אושר, שקוראים לו עכשיו אליהו ופעם קראו לו אוהד, חזר בתשובה, הקים משפחה חדשה עם חמישה ילדים, ונראה שלאושר אין מקום בחיים החדשים שלו.

ירדן הלכה לבית המשפט והכריחה את אליהו להמשיך לראות את אושר בכל שבוע. בהתחלה הם התראו במרכזים למשפחה ועכשיו אליהו אמור לבוא בכל שבוע לאושר ולבלות איתו, אבל בפועל זה לרוב לא קורה.

אושר מחכה ואליהו לא מגיע, או שאליהו לוקח את אושר אליו לביתו – אבל לאושר אין שם מקום, והוא רוצה לחזור הביתה.

"אני לא יודעת מה יותר גרוע" אמרה ירדן, "כשאליהו כן בא או כשהוא לא",

"לפעמים אושר מחכה ומחכה ואליהו לא מגיע, ואנחנו מציעים לו לעשות משהו כיפי ונחמד ביחד" סיפר רמי, "אנחנו מאד אוהבים לבלות יחד".

לקח לי זמן להבין שרמי, ירדן ואושר הם משפחה, כי בהתחלה השפה שהם השתמשו בה היתה שאושר הוא הילד של ירדן ואליהו.

הבנתי שהם גרים יחד, הם אוהבים וקשורים, אבל החיים שלהם מתנהלים סביב אליהו שאיננו, וסביב חסרונו בחייו של אושר.

כולם חוששים לחרוג מתפקידם: ירדן לא מוכנה "לוותר" על אליהו כאביו של אושר, רמי לא רוצה להדחף לתפקיד האב, שבפועל הוא מבצע אך לא הוזמן למלא באופן רשמי, ולאושר יש אבא אליהו שלא רוצה אותו ולא אוהב אותו.

כולם חוששים להגיד את האמת,

כולם חוששים לאבד משהו, ואולי פשוט נתקעו בדרך.

"אני חושבת שאני יודעת למה אושר כל כך עסוק במה שאין לו, למה בכל פעם שמשהו בחיים שלו מזכיר את הרעיון הזה, הוא כל כך עצוב ומתקשה להתגבר, ונראה לי שאני יכולה לעזור לכם לפתור את הבעיה, וזה אפילו לא ייקח הרבה זמן" אמרתי.

"ברצינות?" שאלה ירדן בספקנות "המרפאה בעיסוק שלנו אמרה לנו שהוא צריך טיפול רגשי רציני ודחוף, הוא השתתף בקבוצת הכנה לכיתה א' והיא התרשמה שהוא ממש במצב רגשי גרוע, אני מודאגת".

"בואו ננסה את הרעיון שלי" אמרתי, "ואם הוא לא יעבוד מספיק טוב, תמיד תוכלו ללכת לטיפול אחר", סיפרתי להם את הסיפור שלי והם התרשמו מתעודת המומחית שלי מאוניברסיטת שבילי החיים, והסכימו להקשיב.

"אבא של אושר לא רוצה אותו" אמרתי, "זו אמת שכולם מסתובבים סביבה ואף אחד לא מעיז להוציא מהפה. ניסיתם להכריח את אליהו להיות בתפקיד אבא של אושר, אבל הוא לא רוצה – בין המילים להתנהגות, תמיד תאמינו להתנהגות, וההתנהגות של אליהו אומרת לא".

"הקטע הוא, שבזמן שאתם מנסים להכריח את האבא הביולוגי של אושר לאהוב אותו ולרצות אותו, מה שאושר רואה הוא רק את מה שאין לו, רק את מי שלא רוצה אותו, רק את הבית החדש של אבא שבו אין לו מקום".

"אבל אנחנו כל כך אוהבים את אושר" אמר רמי, "אני מגדל אותו מגיל חצי שנה, הוא חלק ממני, הוא הילד שלנו, וירדן לא רוצה עוד ילד או ילדה כי היא חוששת שאושר ירגיש דחוי, וגם ככה המצב עם אליהו כל כך קשה לו".

"מה שאתה אומר הוא שאתם משפחה, נכון"? שאלתי את רמי,

"כן, בטח" ענה רמי.

"אז איך קוראים למשפחה שלכם?" שאלתי,

"לי קוראים בשם נעורי" ענתה ירדן "לי קוראים בשם המשפחה שלי" אמר רמי "ולאושר קוראים בשם המשפחה של אליהו" הוסיפה ירדן "למה? את חושבת שזה חשוב?"

"אושר צריך כמה דברים" עניתי.

בפגישה הבאה ירדן ורמי סיפרו לי על השיחה שהיתה להם עם אושר,

"הוא לא שאל אף אחת מהשאלות שהתכוננו לענות עליהן" סיפרה ירדן "הוא רק חיבק אותנו ממש חזק כמו גור של גורילה, וככה ישבנו ביחד הרבה זמן מול הטלוויזיה, עד שהלכנו לישון".

אמרתי לכן, בין המילים להתנהגות, ההתנהגות תמיד אומרת את האמת,

המשפחה בחרה שני שמות משפחה, כדי שלכל המשפחה ייקראו אותו הדבר.

הם שינו את השמות בתעודות הזהות,

הם שיחררו את אליהו וקיבלו את רמי בתפקיד האב ואושר התחיל לקרוא לו "אבוש"

הם הפכו למשפחה.

בפגישתנו הבאה לימדתי אותם כמה תרגילים כדי לעזור לאושר ולהם לתרגל חשיבה והתנהגות אחרים, נפגשתי עם המורה של אושר כדי לחזק אותו גם בכיתה.

וזהו.

מתישהו מאוחר יותר, אולי כעבור שנה, קיבלתי תמונה מקסימה של כל המשפחה עם התינוקת החדשה, ירדן התקשרה להגיד תודה, אושר שמח עם אחותו החדשה, הוא מצליח בלימודים ויש לו חברים.

"ומה עם אליהו?" שאלתי,

"הוא בא לפעמים" אמרה ירדן, "אבל אושר ממש עסוק, אז הוא יורד איתו לגלידה ואחר כך שולח אותו לדרכו". "הוא לא מפריע" היא הוסיפה בחיוך "אושר יודע שהוא שלנו".

מתנה, אני אומרת לכן, מתנה.