נוסחת הרווחה הפרטית

השבוע הצטיידתי במכשיר שבדק את ליבי במשך יומיים, בדיקה ששמה "הולטר לב", ובעוד הטכנאי מדביק את האלקטרודות על החזה שלי, הוא שאל אם אני אישה שישנה עם חזיה או לא.

קוראי הוותיקים בוודאי יודעים שאני אישה שלא קל לזעזע אותה, שבמשך חיי אני מקשיבה לאנשים שמספרים על הדרך שבה הם מנהלים את חייהם, שומעת פירוט על סדר היום שלהם, ההרגלים והשגרות ויכולה לשאול בענייניות שאלות על בערך כל הרגל או שגרה שאני שומעת עליהם, כולל כאלה שישמעו לכן מוזרים ביותר.

אבל מי אתן, נשים שישנות עם חזיה?? ואיך זה שיש מספיק מכן כדי להצדיק שאלה של טכנאי בבדיקת הולטר לב במכון מור ואני לא ידעתי?

בפיבוט אנחנו מדברים על זה שלכל דבר יש שש סיבות לפחות, ולכן אין מה להיצמד לסיבה אחת כשאנחנו רוצים להבין רציונאל של דבר, למה שש סיבות? 

כי בהמון המון מקרים שבהם הייתי מעורבת, זה היה המספר השכיח ביותר;

פעם, כשאספתי את המקרים בנייר והסתכלתי עליהם אחד אחד, ואחר כך בקבוצות נושא - ואחר כך לאורך שנים, לפני שצ'אט סיפר לי על דפוסים בשניה אחת.

מה יכולות להיות הסיבות שאישה תישן עם חזיה? חשבתי לעצמי, כי זה תרגיל ממש טוב:

"זה כמו אלה שישנות עם איפור כדי שייראו טוב בכל עת, עבור בן הזוג או אם תפרוץ שריפה בלילה או תהיה אזעקה" הציע נועם בעלי שיחי' כשהעליתי את השאלה.

"אולי הן עברו ניתוח בשדיים" אמרה גלי, שהבת שלה עברה ניתוח כזה.

"אולי הן לא יכולות לסגור את החזיה לבד, ואין מי שיעזור להן בבוקר, אז מעדיפות ללבוש את החזיה אחרי המקלחת בעזרת מישהו" הציעה הילה.

"או אולי בבוקר הן לא בפוקוס ומעדיפות להתלבש בערב, כמו הילדים שמלבישים אותם בערב כדי שהבוקר יהיה יותר קל" הציעה עדי.

"אולי הן חושבות שסקס עם חזיה זה יותר חינני" חשבתי לעצמי, לפעמים רואים כזה בסרטים, כשהשחקנית לא חתמה על חוזה להראות את השדיים לכולם.

את הסיבה השישית אני משאירה לכן ולכם להציע, ובטוחה שתפתיעו אותי ברעיון חדש, אך הסיבה שאני מספרת לכם את הסיפור הזה היא שהשבוע זכיתי ללכת עם הורי להיפגש עם עורכת הדין שעושה עבורם את ייפוי הכוח המתמשך שלהם.

למי שלא מכירים את הרעיון; מדובר במסמך שמטפל בכל ההיבטים של מצב שאף אחד לא רוצה לחשוב עליו;

מצב שבו אדם נשאר בחיים אך מצבו הקוגניטיבי לא מאפשר לו לנהל את ענייניו.

המסמך מפרט מי האדם רוצה שינהל את חייו עבורו, ואת כל העדפותיו ובקשותיו בתחומי החיים השונים; הכלכלי, הבריאותי והאישי ונכנס לתוקף רשמי באופן שמוחלט מראש על ידי האדם ומוכר על ידי ראשויות החוק.

מדובר במסמך חיוני ביותר, כי הרגע הזה, שבו אדם לא כשיר לטפל בעצמו ומישהו אחר צריך לעשות זאת, הוא רגע קשוח מכל הבחינות - נפשית, רוחנית, והרבה פעמים גם טכנית - כי אנשים מגלים לפתע שאין מעבר אוטומטי של הזכויות להחליט על גופו או על רכושו של אדם, למי שרוצה לעשות זאת, ובתוך משבר גדול צריכים לפתע ללכת לבית המשפט, לעבור הערכה סוציאלית ולהתווכח על הזכות לדאוג לאדם יקר שכרגע לא יכול לדאוג לעצמו.

האתגר הנוסף הוא להבין איך לדאוג לאדם, מה הוא היה רוצה ואיפה לעזאזל נמצאים הכספים, המסמכים והסיסמאות להכל.

ייפוי כח מתמשך הוא אפשרות לאדם להסדיר את כל ההיבטים האלה ולהשאיר הכל מסודר כדי לתת הזדמנות הוגנת ליקירינו להצליח לדאוג לנו בעת הצורך.

עורכת הדין סיפרה לנו על מגוון מקרים שבהם אנשים לא ערכו ייפוי כוח מתמשך, ובעת צרה בריאותית, הטיפול בהם התעכב ובני משפחתם התחבטו בבירוקרטיה הישראלית, שזה - תנו לי לומר לכן - השטן בעצמו. 

כשהתחלנו ללמד פיבוט, היה תרגיל שהיינו עושות שבו ביקשנו מאנשים לחשוב על זמן שבו הם לא יכולים לטפל בעצמם, ויכולים לכתוב פתק עם בקשה לזולת, ״מה הבקשה הזו תהיה?״ שאלנו. בכל המקרים אנשים ביקשו להימנע מסבל ולדאוג לרווחתם בדרכים שונות ודי פשוטות לביצוע, אם רק יודעים אותן.

עשינו את התרגיל הזה די הרבה פעמים ביחס לעובדה שאנשים ממש לא רוצים לחשוב על עצמם במצב כזה, וזו אולי הסיבה שלא כולם הולכים ועושים ייפוי כח מתמשך, כי מדובר בנכס חשוב וחיוני לכל אדם ולכל משפחה.

"אני רוצה שידאגו שהרגליים שלי יהיו חמות" אמרה לי פעם אישה יקרה שאיתה דיברתי על הנושא.

"כשהרגליים שלי קרות אני סובלת, ואז בטח אני אעשה התנהגות מצוקה ואף אחד לא יבין, אז טוב שידעו לשים לב."

חשבתי השבוע, שגם הנשים שמעדיפות לישון עם חזיה, טוב שיכתבו דבר כזה במקום של ההעדפות האישיות, שידעו לעזור להן להרגיש טוב, לא משנה כמה מישהו (נגיד אני) חושב שזה מוזר. כי נוסחת הרווחה הפרטית שלנו היא חשובה, וטוב לזכות לקבל אותה ולחיות לפיה גם כשאנחנו לא יכולים לדאוג לעצמנו.

שבת שלום, שנזכה לרגליים חמות או לדבר שעוזר לרווחתנו, תמיד!

שושנה ורודה ברגע של נחת