מתנות מיוחדות

השבוע לימדתי קבוצת נשות מקצוע, שפגשו את החלק הקשה של פיבוט;

הצורך לתאר התנהגות של אדם במילים תיאוריות, ללא סיבתיות ושיפוטיות

למה הכוונה? הרבה פעמים כשאנחנו מתארים התנהגות מפריעה, מטרידה, שאנחנו לא חובבים, אנחנו משתמשים בשמות תואר, לדוגמה: חצוף, יהיר, אלים, מחפש תשומת לב

או במילים שמראות את הסיבה להתנהגות, לדעתנו, כמו: "מחפש תחושה", "עושה התנהגות מינית" או "אימפולסיבי"

כך או כך, המילים והתיאורים הללו לא מאפשרים לנו, אנשי ונשות פיבוט, לעזור

בעיקר כי אנחנו לא יכולים לראות ולדעת בדיוק מה האדם עושה, איך זה נראה, מתי, עם מי, באיזה הקשר וכן הלאה

ולמה קראתי לזה "החלק הקשה של פיבוט"? כי אנשים ממש רגילים לתאר את העולם, וגם את עצמם, בעזרת סיבתיות ושיפוטיות:

"איזה מטומטמת אני", "היא מופרעת על כל הראש", "זה מגעיל", "היא לא בריאה", "הוא לא עושה כלום" נו, נראה לי שכולנו מכירות את האירוע

מה קשה? קשה (ממש) להתרגל לתאר מצבים במונחים תצפיתיים בלבד, מה ראינו, מה היו העובדות, מה היה ההקשר, בפעלים, בזמן הווה וחיובי

אצל נשות ואנשי מקצוע זה אפילו חריף יותר, כי אנחנו מתבקשות כבר מזמן לימודינו להגיע די מהר לאבחנה, כי בגישה הרפואית, אבחנה חשובה מאד לקבלת הטיפול

רק מה? בפיבוט אנחנו מבקשים להתבונן רגע בנתונים, ולהשהות את האבחנה עד שנבין מושגים בסיסיים כמו מצוקה ורווחה, כן ולא, סוג השתתפות, שלב התפתחות ועוד

באחת מהדוגמאות במפגש, אחת התלמידות שנקרא לה אדווה, הציגה את גדי, ילד בטיפולה ואנחנו תירגלנו איך אפשר לתאר אותו באופן נקי מסיבתיות ושיפוטיות

אדווה אמרה שגדי נהנה מלזרוק חפצים, אפילו שכועסים עליו כשהוא עושה את זה

"איך את יודעת שהוא נהנה?" שאלתי את אדווה

"הוא מחייך וצוחק" אדווה אמרה בתמיהה, "ברור שהוא נהנה"

"אתן יודעות" אמרתי, "שאומנם תקשורת לא מילולית היא חלק משמעותי מאד ממה שאנחנו קולטים ומבינים אחד מהשניה,

אבל אנשים עם צרכים מיוחדים ובמיוחד אלה עם נוירולוגיה שונה או שונות התפתחותית, לא תמיד יכולים להשתמש בכל הכלים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם.

לדוגמה – להביע את כל סוגי הרגשות בעזרת שפת גוף והבעות פנים.

אתן יודעות שגם אנשים "רגילים" יכולים לחייך בזמן שהם ממש עצובים, או לבכות מכל התרגשות קטנה בלי קשר אם עצובים או לא"

לא היה ניכר שכנוע בקהל, ואז קרה דבר משמח ובלתי צפוי, אחת המשתתפות בקורס ביקשה לספר סיפור קטן ואני הסכמתי בשמחה

וכך היא סיפרה:

"אני גדלתי מבחינה מקצועית על פיבוט, המדריכה שלי מדברת פיבוט שוטפת, ולמרות שאני רק עכשיו מגיעה ללמוד את הקורס, אני דוברת את השפה של פיבוט בזכותה

יום אחד הבאתי להדרכה ילד שאמרנו בצוות שהוא "כל הזמן שמח",

שהוא "אוהב הכל"

והמדריכה שלי אמרה בדיוק אותו הדבר ששרון אמרה עכשיו: "מאיפה את יודעת שהוא כל הזמן שמח?, אם למישהו יש רק הבעה אחת לכל מצב, האם זה באמת אומר "כן"?

המדריכה שלי לימדה אותי להעמיד ניסוי ולהבחין בין איך שנראה ה"כן" של הילד ואיך נראה "לא"

הניסוי היה שלקחנו שתי כוסות מיץ פטל, האחת היתה פטל מתוק והשניה היתה פטל עם הרבה מיץ לימון

צילמנו אותו שותה משתיהן ואחר כך ישבנו להתבונן בווידאו - בפניו בזמן השתיה

ראינו שאחרי ששתה את הפטל המתוק הוא חייך

ואחרי ששתה את הפטל עם הלימון הוא חייך אבל באמצע המצח שלו היה קמט עמוק

המדריכה שלי אמרה: "את רואה? אלה ה"כן" וה"לא" שלו, עכשיו אפשר יהיה לעזור לו להיות יותר ברווחה, כי אנחנו מבינים איך נראית המצוקה שלו"

מסתבר שיש סוגי נחת שאני מרגישה שהם מתנות מיוחדות;

ואחת מהגדולות שבהן היא הידיעה שפיבוט, בידיים המוכשרות והנאמנות של דובריו, מביא רווחה ועזרה לעוד ועוד אנשים

ומדי פעם שולח לי דרישת שלום, במערכת הדואר המקסימה של היקום

שבת שלום, שנזכה להרבה הודעות נחת

התמונה: שקיעה באחד מטיולי השבוע, עוד סוג של רווחה