משוואת הרווחה וספר ה"צָריכים"

שישי שמח, בסופו של שבוע מלא הישגים, שביניהם ההישג המרשים ביותר בעיני היה להצליח לתפקד בשבוע של החמרה במצבי הבריאותי.

השבוע עמד בסימן משוואת הרווחה וספר ה"צָריכים";

משוואת הרווחה בפיבוט היא נקודת האיזון בין המשאבים שעומדים לרשותי והדרישות ממני.

אנחנו אומרים שכדאי להחזיק משוואת רווחה בפלוס, כלומר, שהמשאבים שיש לי, כמו זמן, כוח, כסף, חשק, רצון טוב וחבריהם – יהיו בכמות גדולה יותר מהדרישות ממני.

זה חישוב ממש דומה לחישוב כלכלי, שבו צריך שההכנסה תהיה גדולה מההוצאה.

מתי מתעסקים במשוואת הרווחה? כשאין רווחה!

מי מחליט במה נשקיע את המשאבים שלנו? את זמננו, מאמצינו, דאגותינו וכספינו?

כאן נכנס "ספר הצריכים" לפעולה. לכולנו יש ספר כזה בתוכנו, שבו כתוב את כל מה שצריך לעשות בחיים האלה. כולל איך אחרים צריכים להיות – נגיד בן או בת הזוג והילדים, נגיד ההורים, או אפילו העובדים שלנו, האנשים שאנחנו פוגשים, וכמובן עצמנו.

מה הבעיה עם ספר הצריכים? שהחוקים שכתובים בו לא תמיד מתאימים לחיים שלנו כאן ועכשיו, שהם לא תמיד מביאים תועלת והרבה פעמים גורמים למצוקה.

שני רגעים קטנים מהשבוע האחרון, שעוסקים ברעיונות האלה:

"תן לי דוגמה למצב שבו קשה לך להיות עם הילדים" ביקשתי מאור, לקוח בשנות החמישים לחייו.

"בשבת בצהריים כשאני הולך עם שתי הבנות לרחוב הראשי בעיר, כל כך הרבה אנשים, רעש ובלגן, אני מרגיש מוצף ובמצוקה וחוזר בלי משאבים".

"ולמה אתה לוקח אותן לרחוב הראשי הסואן ביום הכי עמוס בשבוע?" שאלתי בחיוך, יודעת מראש את התשובה,

אור חשב וחשב "אני לא יודע, זה נראה לי משהו שאמורים לעשות".

"הזכרת לי סיפור קטן וחשוב" אמרתי,

"כשבני הבכור היה קטן, מתישהו בין גיל שנה לשנתיים, הגענו ליועצת החינוכית של הקיבוץ וכשהיא שאלה מה קשה, אמרתי שארבע אחר הצהריים ממש קשה לי.

"מה את עושה שם?" היא שאלה,

"מגיעה על הדקה מעבודתי מחוץ לקיבוץ" עניתי, "מחזירה מהר את האוטו, ורצה לבית הילדים, לוקחת את אלעד בעגלול הברזל הכבד, והולכת איתו לרפת ולמשק הילדים."

"ומה הבעיה עם זה?" שאלה היועצת,

"שחם בחוץ ואני עייפה והרפת מסריחה ואת משק הילדים אני שונאת" עניתי.

"ומה היית רוצה לעשות בזמן הזה?" שאלה היועצת,

"ללכת הביתה, לשתות קפה קר ולקרוא עיתון במזגן" עניתי.

"אז למה את לא עושה בדיוק את זה?" שאלה היועצת,

ואני עצרתי.

באמת למה?

מי אמר לי שאני חייבת לעשות את הדברים שאני הכי סובלת מהם?

איפה זה כתוב?

איפה הפקח שייתן לי קנס אם אשב רגע בבית ואשתה קפה קר במזגן?

"אז את אומרת שאני יכול לחשוב על מקום ללכת אליו ודבר לעשות שגם אני נהנה ממנו?" שאל אור,

"כן" חייכתי "זה ממש מה שאני אומרת".

"וגם שזה לא צריך להיות משהו מורכב או מסובך, דברים פשוטים ונחמדים הם יופי,

בימים שהיה קשה לצאת מהבית כי היה קר מדי, הייתי מחממת את המקלחת, נותנת לילדים לצייר בצבעי ידיים על הקירות והאמבטיה,

ואחר כך נותנת להם סקוצ'ים וסבון לשפשף את הצבע ולשטוף אותו.

הם ממש אהבו את זה ואני ישבתי ונהניתי להסתכל עליהם, אם היה לי טלפון חכם אז, בוודאות היו לי תמונות לשים פה בפוסט, כי זה היה ממש חמוד".

*

"אבל מה עם להתקדם"? שאלה אישה חכמה ואחראית מאחד מהצוותים שפגשנו השבוע לראיונות לקראת קורס פיבוט בבית הספר לרווחה.

"אם ניתן לכל אחד להיות איפה שהוא ולהנות מחייו, איך הוא יתקדם?"

"אנשים עושים *עוד* כי הם רוצים, כי יש להם משאבים" אמרתי לה,

"אבל הם רק יכולים לעשות *עוד* כשיש להם מספיק משאבים, ולעשות *עוד* זה לא מטרה בפיבוט, המטרה בפיבוט היא להיות ברווחה ולהשתתף כפי יכולתך כעת".

"בינתיים, בואי נתמקד במטרה שיהיו כמה שיותר אנשים ברווחה, ואחרי שנשיג את זה, נראה אם צריך לדאוג מכמה הם מתקדמים".

"כמה אנשים שנמצאים באחריותנו הם במצוקה היום לדעתך?" הוספתי ושאלתי,

"רבים" ענתה האישה החכמה בכאב "רבים מדי".

"אז יש לנו מה לעשות ולאן לשאוף" עניתי בחיוך,

"איזה יופי שבאתן לעזור".

שבת שלום! שהחמסין יעבור בקלות וברווחה!

בתמונה: ציפור גן העדן הענקית שלנו פורחת השבוע