חיפוש

מסאז' ברגליים והבנת מצבים חברתיים


שישי שמח וחם לכם ולכן. כמה חם? חם תופת! לכבוד החום וכל מה שנלווה לו, זיעה, זבובים, אבטיחים, בריכה וים, נזכרתי בסיפור שקרה בחורף, לפני מלא שנים.

הסיפור הוא חלק ממצעד הדברים המוזרים שלקוחות עשו אצלי בקליניקה, ושייך לקטגוריה של קושי בהבנת מצבים חברתיים.

האמת שבהעדר לימודי נימוסים והליכות, אין באמת מקום ללמוד בו חוקים וחוקיות חברתית, כך שלפעמים מגיעים אלי אנשים שפחות בקיאים בחוקים החברתיים הלא מילוליים – או שלפעמים יש להם דרכים אחרות ושונות להתנהג...


הקליניקה שלי היתה אז חדר וחצי בבנין ישן מאד בקיבוץ, שרצפתו היתה שחורה ושקועה, והיו בחדר ארונות עץ עם חורים לאיוורור עם אביזרי פלסטיק צהובים וישנים שהיו תקועים בהם.

פינת הקפה ושירותים היו גם באותה רוח, קטנים, ישנים ועם אביזרים שפעם היו בארץ. די מהר הסתבר לי שהרבה אנשים חובבים את הקטן והישן הזה. אנשים הרגישו נוחות ונעימות ממש מהר, לכל אחד כמעט היה זיכרון מהעבר, שבו ביקר בדירה קטנה כזו, והזיכרונות לרוב היו טובים, כך שהקליניקה ממש תמכה במה שקובע בהצלחת הטיפול – הקשר הטיפולי.


מירב ועמיקם גרו בישוב דתי, אך לא היה ניכר שהם דתיים, היו להם שניים או שלושה ילדים די צעירים, והם באו להתייעץ לגבי הבן האמצעי, שהיה אז כבן ארבע.

היה יום חורף די קר כשמירב ועמיקם הגיעו לפגישה ראשונה אצלי בקליניקה. פגישה ראשונה אצלי היתה אז שעתיים. כשהם נכנסו, סחופי רוח וגשם, אמרתי משהו כמו "ברוכים הבאים, בואו תורידו מעילים, תעשו משהו חם לשתות ותרגישו בבית".

הם הורידו מעילים, ועמיקם הלך לשחק בארגז החול שעמד בפינה.

כוסות התה התמלאו ומירב ואני התיישבנו,

עמיקם עדיין שיחק בארגז החול, אז אמרתי לו שהוא יכול לקחת כיסא ולהמשיך לשחק תוך כדי הפגישה, או לבוא לשבת איתנו.

הוא בחר לבוא לשבת איתנו, ליד מירב על הספה.


התחלנו את הפגישה, ובזמן הזה מירב חלצה את נעליה, פשטה את גרביה ושמה את רגליה בחיקו של עמיקם. עמיקם החל לעסות את כפות רגליה ומירב החלה לגנוח בקול רם.

טוב, תראו, זה רגע שבו במקביל לשיחה עם הלקוחות אני פותחת ערוץ קשב מקביל ומדברת עם עצמי לגבי מה קורה כאן עכשיו; השאלה הראשונה שאני שואלת את עצמי היא שאלת הרווחה – האם אני יכולה להיות ברווחה בזמן שהאנשים מולי עושים דבר ש"מוציא לי הודעת שגיאה" – שזה אומר, מפריע לי באיזושהי רמה. לפעמים אני יודעת למה דבר מפריע לי, אבל לפעמים לא. ולכן הדיווח היחיד שאני יכולה לתת לעצמי הוא האם ואיך אוכל לבצע את המשימה שלי – לראיין את האנשים, להבין את המידע ולעבד אותו – בתנאים שיש עכשיו. חשבתי שאם רק הגניחות יהיו בעוצמה יותר חלשה, אני אוכל להתרכז בעבודה שלי. אז החלטתי שאבקש ממירב להיות יותר בשקט.

התלבטתי לגבי הניסוח במשך איזה רגע או שניים תוך כדי שהשיחה נמשכת, והצלחתי בסוף להוציא איזה משפט לא משהו כמו: "מירב אני מבינה שמאד נעים לך, אבל אם תוכלי לעשות קולות יותר בשקט, זה יעזור לי להתרכז".

כמו שבוודאי ניחשתן, הורדת הווליום של הגניחות לא הועילה לריכוז שלי. אפילו לא טיפה.


שוב חזרתי להתלבט בערוץ המקביל שלי, והפעם לדיון עם עצמי בנושא בעד ונגד דיבור ישיר על האירוע. בעיקרון, להגיד לאדם אחר שמשהו שהוא עושה או אומר הוא לא בסדר, זה כמעט תמיד מביא לריחוק והתנגדות. בפגישה ראשונה זה בכלל לא אירוע נחשק, אבל בשלב זה הבנתי שאני לא עושה פה שירות טוב לאף אחד מאיתנו בזה שאני מחזיקה את האירוע, מה שקוראים "מכילה", אבל תוך פגיעה בעבודה שאני אמורה לעשות פה.

החלטתי לדבר ישירות על מה שקורה: התכוננתי לשיחה מורכבת, עם חשש להתנגדויות וכעסים וקיוויתי שאצליח לחלץ אותנו טוב מהאירוע; "נראה לי שאתם מרגישים מאד נינוחים פה" התחלתי, "כן" אמרה מירב "הספה פה ממש נוחה". "אני מתכוונת למסאז' ברגליים" אמרתי, ראיתי שמירב וגם עמיקם מרימים את עיניהם לכיווני ושניהם לא מבינים מה אני רוצה. "אני מתכוונת שאתם מרגישים מספיק נינוחים כדי שתוכלו להוריד נעליים ולעשות מסאז' בכפות הרגליים" - אמרתי, בניסיון להתקרב לנושא בלי להיות שיפוטית וביקורתית.

"אנחנו בדרך כלל עושים את זה בבית בערב מול הטלויזיה" אמר עמיקם, "אבל אמרת שנרגיש בבית" הוסיפה מירב "אז הקדמנו את המסאז'".

"אוקיי" אמרתי, "עכשיו אני מבינה מה קרה. אמרתי לכם להרגיש בבית ובאמת הרגשתם בדיוק כמו בבית,

אבל בעצם מה שהתכוונתי להגיד היה – שתרגישו כמו בבית --- שלי".

"ובלי מסאז'?" שאלה מירב, "בלי מסאז'" עניתי בחיוך.

השיחה המשיכה ברוח טובה, ערוץ החשיבה המקביל השתתק ויכלתי לחזור ולהיות נוכחת באופן מלא בשיחה.


שבת שלום! שנרגיש תמיד בבית.


תמונה של מכנף נאה בעין השופט: בתיה רזניק




11 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול