מילה טובה לאדם באשר הוא אדם

אני רוצה לספר לכן על רגע שקט אחד שחוויתי, לפני יותר מעשרים שנה,

שקט מרחיב לב

זה קרה בגן אחד, במגזר הערבי, שעבדתי בו בראשית דרכי כמרפאה בעיסוק.

הגננת, נקרא לה מרים, אישה ממוצא צ'רקסי, היתה אישה מיוחדת במינה שבאמת הקשיבה לילדים ולימדה אותי הרבה ממה שאני יודעת היום על איך לדבר עם ילדים על דברים קשים ובכלל.

הדבר הראשון שהיה מיוחד בגן של מרים היה השקט.

כמעט בכל פעם שהגעתי לשם, לא הייתי בטוחה אם הילדים והצוות נמצאים או לא.

זה לא היה שקט של פחד, אלא שקט טוב כזה, שאפשר לחוות עם ילדים ומבוגרים שצרכיהם מסופקים, שלא צריכים להילחם על תשומת לב ומשאבים, שיודעים שיקשיבו להם,

שיודעים שרואים אותם.

מפגש אחד, שחאלד הפסיכולוג ואני נכחנו בו, היה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה,

היחסים בין ערבים בישראל לבין הצבא והמשטרה היו מתוחים.

המפגש עסק בחוויות של הילדים וברגשותיהם, במפגשים שלהם עם חיילים ושוטרים שהפחידו אותם, או בדברים ששמעו.

תבינו, זה לא היה אירוע מיוחד, אלא דבר רגיל בגן.

לא היתה במפגש הזה טיפת הטייה פוליטית או דתית או לאומית,

רק דיבור על דברים שקרו, על רגשות ועל איך אפשר להתחזק – ביחד, להתנחם – יחד,

לראות את הטוב באנשים, למרות שהם עושים דברים קשים ומפחידים לפעמים.

אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו לא שואלים ילדים או אנשים מה הם מרגישים, כי אנחנו לא בטוחים שנוכל לעמוד במה שהם יענו, אנו חוששים שלא יהיו לנו תשובות, והאמת היא שפעמים רבות אין לנו.

אנחנו לא שואלים ילדים ואנשים מה הם מרגישים כי ליבנו נחמץ לחשוב שילדים ומבוגרים חווים חוויות קשות כל כך.

כי אין לנו מושג מה להגיד ומה לעשות וליבנו מפרפר ורוצה לברוח, רק לא להיות בתוך הכאב הזה, בתוך חוסר האונים.

ילדים סיפרו חוויות קשות,

עוד ילד ועוד ילדה, דברים קטנים וגדולים,

ומרים הגננת הקשיבה, שאלה כמה שאלה מדי פעם, ואז היא הודתה לילד שהיה אמיץ וחלק איתנו את מתנת רגשותיו, במילים רכות וחמות.

לא פשוט היה להקשיב לסיפורים של הילדים, היה אז מאד לא נוח להקשיב למציאות החיים שלנו כפי שהיא משתקפת בעיני ילד בן ארבע או חמש בכפר ערבי.

אבל לאט לאט משהו נרגע בי, הבנתי שאני לא נדרשת לדעת כלום, שזה שאני יהודייה או ערביה לא חשוב פה.

הילדים הבינו שפה יש מקום מוגן ובטוח, שאפשר להגיד, שאפשר להרגיש – ושאיש לא ישתמש במה שאמרת כדי לפגוע או להיפגע.

ואז הגיע תורנו לדבר;

חאלד הפסיכולוג התחיל וסיפר איך נסע עם האחיינים שלו לעיר הקרובה לקנות טיטולים במבצע בסופרפארם. איך עצר אותם שוטר וחתך את חבילות הטיטולים שבבגאז' בעוד אחייניו בוכים מפחד באוטו. הוא סיפר על הפחד והבושה שהרגיש.

מרים הודתה לו במילים חמות.

בזמן שחאלד דיבר המחשבות שלי רצו בקצב מסחרר;

האם מותר לי לספר את הסיפור שלי? מה יגידו הילדים? האם הם ילעגו לערבית הלא טובה שלי? האם בכלל מתאים שאשתף במשהו שמטריד אותי? שאמורה לטפל ולייעץ?

אני לא יודעת אם זה היה השקט הטוב של מרים, או הקסם של האנושיות שהתרחשה שם,

אבל כשהגיע תורי סיפרתי, בערבית הלא זורמת שלי, על ישוב אחר, ממש קרוב למחסום של ג'נין, שבו עבדתי, ועל כך שבכל פעם שהתקרבתי למכונית שלי פחדתי שאולי מישהו שם מתחתיה פצצה, רק כי אני יהודייה.

ומרים הודתה לי במילים חמות.

לקראת סוף המפגש מרים הזמינה את כולנו לתת משהו אחד לשני

הילדים קמו, היה נראה שהם מתורגלים;

כל אחד ניגש, חיבק, לחץ יד לאחר, אמר איזו מילה טובה,

חאלד ואני נשארנו לשבת, לא בטוחים מה לעשות.

מרים הסבירה לנו שעכשיו כל אחד נותן לשני משהו טוב שהוא חושב שיכול לעזור לו

ואז ניגש ילד אחד, ועוד אחד.

חאלד קיבל ציור של אוטו מילד אחד שאמר לו "אלוהים שומר עליך",

ילד אחר לחץ את ידו ואמר לו "אתה דוד טוב",

ואז הסתובב אלי, לחץ את ידי ואמר לי "אינתי שאטרה",

ואז ניגשה עוד ילדה, ועוד ילד, חיבקו או אמרו מילה טובה.

וכשדאליה הסייעת נתנה לנו קפה חם ומתוק והזמינה אותנו להתכבד בעוגיות, הודינו למרים ודאליה ולילדים במילים חמות, והלכנו כל אחד לדרכו

לא דיברתי על כך, אז או מאז

כי יש רגעים שממלאים את הלב בכל כך הרבה שקט,

שעשרים ושתיים שנה מאוחר יותר – הוא עדיין מפכה.

גמר חתימה טובה

בתמונה: אחד מרגעי השקט של השנה החולפת