מזל שילדים סולחים

שבוע שהיו בו שני מקרים חמים שהתפרסמו בחדשות ונוגעים אלי, אלינו – האנשים שמחפשים פתרונות לקשיים של מי שמתנהגים את המצוקה שלהם;

מקרה אחד הוא הכתבה על השיטה שיישם פרופ' עמוס רולידר לפני שלושים שנה – שמהותה היתה, ככל הנראה, לעודד "התנהגות חיובית" ולהעניש על "התנהגות שלילית". כפי שאני מבינה, נעשה שם ניסיון לגרום לילדים פגועי ראש "להתנהג יפה".

מקרה שני היה קשירתו בסדינים של ילד צעיר על ידי המטפלות שלו, שטענו שמדובר בשיטת הרגעה.

חם השבוע, ולא בא לי להראות לכם תמונות של התעללות,

אז הסיפור של השבוע בא לשתף אתכם ברגע של הארה שהיה לי.

יש רגעים כאלה בחיים, שאחריהם הכל משתנה. רגעים שמהם והלאה נוצר משהו חדש וחשוב.

זה הרגע שלי שנוגע בשני המקרים שציינתי, ובעוד כל כך הרבה אחרים.

הפוסט לא מתכוון לדון במקרים הספציפיים שקרו, אלא לגעת רגע במה שקורה לנו, המטפלים, המחנכים, ההורים והסובבים – כשאנו פוגשים התנהגות "גרועה"

 רגע לפני שאספר לכם את הסיפור, הנה החלק המקצועי:

פעמים רבות שאלו אותי "מה ההבדל בין גישת פיבוט ומה שאת עושה לבין עיצוב התנהגות"?

התואר השני שלי הוא בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית. מה זה הדבר הזה?

CBT

 או פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית היא גישה בפסיכולוגיה. בבסיס הגישה נמצא הרעיון שניתן לעזור לאנשים להתגבר ולחיות טוב במגוון מצבים, שניתן ללמד אותם כישורים ולעזור להם למצוא את כוחותיהם ולחיות חיים של רווחה והשתתפות טובה.

כשבאנו יעל ניסן ואני, ליצור את גישת פיבוט, היה לנו ברור שאנו צריכות לספק מצפן ערכי ומוסרי למשתמשים בגישה. היה לנו ברור שהמצפן הזה חייב להיות פשוט לשימוש, ולתת לאנשים להבין אם פעולה או אביזר או שיטה הוא כלי טיפולי לגיטימי או התעללות.

תבינו, כאשר אתם פועלים על אדם שלא יודע או לא יכול להתנגד, אדם חסר ישע, ילד, או אדם שמתנהג גרוע ופוגע באחרים – קווי המוסר כלפיו מתערערים.

מי שרוצה לקרוא עוד על הנושא הזה יכול להתחיל בניסוי האסיר של סטנפורד ובניסוי של מילגרם ולהבין כמה מהר אנו מוכנים לפגוע במי שנאמר לנו שפגע באחר או שסתם התנהג לא טוב (קישורים בתגובות)

פיבוט היא גישה שנוצרה כדי לעזור למי שמטפל באנשים חסרי ישע שמתנהגים גרוע ולכן לקחנו בחשבון שחייבים מסננת, מצפן, תמרור עצור ברור.

בפיבוט יש שלוש מסננות:

המסננת הראשונה של פיבוט הוא השאלה ההומאנית. כל פעולה שאנו עושים כלפי אדם צריכה לעבור את מבחן השאלה ההומאנית וזו היא:

האם הייתי מוכנה שיעשו את הפעולה הזו עלי? האם הייתי מוכנה שיפעלו כך על ילדי, על סבתי? על אדם יקר לליבי.

אם התשובה היא לא, זו פעולה שאינה יכולה להתקיים.

המסננת השניה היא שאלת השמירה וההגנה / שאלת הרווחה – האם הפעולה שאני רוצה לעשות מקיימת את ערך השמירה וההגנה על כל המשתתפים? האם מישהו נפגע? האם כולם ברווחה בעת הפעולה או כתוצאה ממנה?

והמסננת השלישית היא שאלת הניראות – אם הפעולה שאני עושה כאן תפורסם מחר בעמוד הראשון של העיתון, האם היא תיראה טוב בעיני המתבונן? האם אני מוכנה, כאשת מקצוע לכתוב "מרשם" לפעולה הזו?

ועכשיו לסיפור,

זה סיפור מהשנים הראשונות שלי כמרפאה בעיסוק, אפשר לקרוא להן "השנים המעצבות"

גם כי הן עיצבו את האישה ואשת המקצוע שאני בוחרת להיות, וגם כי היה בהן הרבה עצב

באחת השנים הללו עבדתי שנה בגן חינוך מיוחד, היום קוראים לזה "גן שפתי", נדמה לי

היו שם מגוון רחב של ילדים עם קשיים שונים;

עיכוב התפתחותי לסוגיו,

אוטיזם (שעדיין לא אובחן)

קשיים רגשיים

בקיצור, הכל מהכל.

והיה ילד אחד, נקרא לו מורדי, שזה קיצור של מורדכי, הוא היה גדול במיוחד, כי הוא היה בן שש, שנשאר עוד שנה בגן.

הוא גר בפנימיה של ילדים שהוציאו אותם מהבית והיו לו התקפי זעם קשים.

בגן של אז, היו שני מנהלים של הצוות הטיפולי. אחת היתה הגננת, ואחד היה הפסיכולוג – שנחשב בראש סולם הדרגות המקצועי של הגן.

אני הייתי מרפאה בעיסוק צעירה, (בגיל ובתרגיל) ולכן קיבלתי את יום העבודה שאף אחד לא רצה (שישי) ואת התפקידים שאף אחד לא היה מוכן לעשות (תכף תקראו).

"מורדי הורס את הגן" אמרה לי הגננת בישיבת הצוות הראשונה,

"את תראי, זה לא להאמין, כל הגן רועד כשהוא בהתקף"

לימים הבנתי שזה שלב ה"דמוניזציה". השלב שבו מתארים את האדם כפוגעני כל כך, שכל דרך לפעול עליו כשרה, כדי לשמור ולהגן ממנו.

"כשהוא בהתקף" המשיכה הגננת לתאר "אנחנו מוציאים את הריהוט מחדר המפגש וסוגרים אותו שם".

חשבתי לי מחשבות, על זה שהוא לבד שם, על זה שאין שם שום דבר רך או אמצעי הרגעה. אבל לא העזתי להגיד כלום. הייתי צעירה וכולם היו צוות מיומן וותיק, אז שתקתי.

לא עבר זמן רב וראיתי התקף. מורדי צעק והשתולל וזרק חפצים והגננת גררה אותו לתוך חדר המפגש וסגרה את הדלת.

מורדי בעט בחוזקה בדלת לאורך זמן ארוך וצעק עד שגרונו ניחר, הייתי עם הילדים בחוץ, בארגז החול, והחוויה היתה בלתי נסבלת לכולנו.

בישיבת הצוות הבאה ביקשתי להעלות את נושא מורדי והתקפי הזעם. שאלתי אם יש דרך יותר טובה, שיותר תעזור לו להרגיש טוב, "יש שיטה חדשה" אמר הפסיכולוג,

"חיבוק דוב הוא חיבוק טוב, החזקה לשיפור ההתנהגות. הנה הספר, הוא רק יצא. תקראי, ובפעם הבאה שמורדי יתפרץ ביום שאת פה, את תחזיקי אותו לפי מה שכתוב בספר".

כל הצוות הסכים שזה רעיון מצוין.

קראתי את הספר,

לא הייתי בטוחה, אבל הצוות התלהב והפסיכולוג אמר,

כך שבפעם הבאה שמורדי התפרץ, לקחתי אותו והושבתי אותו עלי, חיבקתי אותו חזק כך שלא יוכל להכות או לשרוט אותי והחזקתי אותו.

אחסוך לכם את התיאורים הגרפיים, כי יום שישי והכל וחם ומי צריך עוד כאב לב,

אומר רק שזו היתה חוויה שיצאתי ממנה מצולקת.

ואין לי ספק שגם הוא.

חזרתי הביתה באותו יום והודעתי שזו היתה הפעם האחרונה שאני עושה לאדם דבר כזה.

לימים אבין שקוראים לפעולה הזו "ריסון" ושאני לא מסכימה לכזה.

ביקשתי לדבר עם המדריכה שלו בפנימייה,

זה היה מאד לא מקובל, אבל הגננת נתנה לי את הטלפון והתקשרתי, "ספרי לי על מורדי" ביקשתי ממנה והיא סיפרה. "הוא מת על ממתקים, חי בשבילם, אוכל ממתקים מתי שהוא רק יכול", "בגלל זה כל השיניים שלו רקובות, לילות שלמים הוא צורח מכאבי שיניים".

"מה?" הייתי בהלם, "למה לא מתקנים לו את השיניים"?

"זה טיפול רציני" היא ענתה "אין כסף לממן את זה, זה קופת חולים לא משלמת, בקיץ יבואו רופאי שיניים מתנדבים מארצות הברית וכבר רשמנו אותו".

"אז הוא משתולל מכאבי שיניים"? שאלתי,

"כן" ענתה המדריכה "ועכשיו גם הוא כועס כי אין את התחפושת שהוא רוצה לפורים".

"למה אין את התחפושת שהוא רוצה לפורים"? שאלתי,

"כי כל שנה אנחנו מקבלים תרומה של תחפושות לפנימיה, ולא היה את הדבר שהוא רצה" ענתה המדריכה.

לפתור את בעיית השיניים עוד היה גדול עלי, אבל תחפושות נראה לי אפשרי. אספתי תרומה גדולה של תחפושות ובתוכן היתה תחפושת למורדי.

הבאתי את התרומה לפנימיה ונתתי לו את התחפושת עבורו, ביקשתי סליחה ואמרתי שלא ידעתי שכל כך כואב לו,

הוא חיבק אותי.

מזל שילדים סולחים.

התנהגות גרועה היא פעמים רבות ביטוי של כאב, והיא לא נפתרת בזה שמכאיבים עוד למתנהג או מענישים אותו או מבטיחים לו גמול אם יפסיק לצעוק.

שבת שלום

בתמונה: חיבוק דוב