מה שרואים משם לא רואים מכאן - שוני וכמוני

השבוע לימדתי בבית הספר לפסיכותרפיה וגם התחלתי ללוות מקום חדש – שיהיה כפר לאנשים עם מוגבלויות, שני אירועים מרגשים ומעוררי מחשבה במיוחד.

בשני הימים, פגשתי נשים וגברים שליבם ונפשם קוראים להם לטפל ולעזור לאחרים, אך החשיבה שלהם מלאה במחשבות ותמרורים שמפריעים להם לעשות זאת.

באחד מרגעי היום בבית הספר לפסיכותרפיה לימדתי על המושגים "כן" ו"לא" וסיפרתי את הסיפור על רגע שכזה;

בקורס למטפלים בתחום המוגבלות השכלית(מש"ה), הביא אחד הצוותים מקרה מצולם בווידאו של אישה עם מש"ה, וביקש לדעת למה היא דופקת את הגו שלה בכסא הגלגלים – זאת אומרת, נעה קדימה ואחורה, כשבתנועה לאחור היא מכה בגבה בגב הכסא בקול חבטה

הצוות שהביא את המקרה לקורס קרא לתנועה הזו; "התנהגות מאתגרת" וגם "פגיעה עצמית".

בווידאו שהביא הצוות, נראתה האישה, נקרא לה שרית, יושבת בכיסא גלגלים ומובלת לחדר האוכל בשעת הצהריים. המאכלים החמים היו בעגלות חימום סביבה, וברור היה שריח התבשילים הציף את החדר.

קלינאית התקשורת, נקרא לה גוני, רכנה לעברה של שרית ושאלה; "את רעבה?"

שרית הניעה את פלג גופה העליון לאחור, כך שהגב שלה חבט בכיסא, הטתה מעט את ראשה לאחור ועשתה קול גרוני

ניכר שגוני לא שמה לב ששרית הגיבה, והמשיכה לשאול את שרית: "את רוצה שניצל"?

שוב שרית חזרה על תנועת הטחת הגו והקול הגרוני,

בשלב זה, גוני קמה והלכה, ושרית החלה לחזור שוב ושוב על התנועה והקול שעשתה קודם לכן.

הסברתי למשתתפים בקורס, ששרית, באמצעות התנועה והקול שעשתה, בעצם אמרה "כן", וכשגוני הלכה, היא פשוט חזרה על המושג בתסכול שוב ושוב,

כי מי שיושבת בחדר אוכל עם מלא ריחות והיא גם רעבה וגם הציעו לה שניצל ולא נתנו, בוודאי חווה תסכול ועושה כמיטב יכולתה לצעוק "כן!" לשניצל.

ברגע הזה ביקש אחד המשתתפים לשאול שאלה, ואני, כרגיל, מאד שמחתי,

"אבל איך ידעת"? הוא שאל, "איך ידעת שהיא מנסה להגיד משהו, במיוחד כן?"

"זו שאלה מעולה" אמרתי לו, "היא מעולה כי אני לא יודעת לענות לך עכשיו, אבל אני מבטיחה שאחשוב על השאלה עד שאמצא תשובה".

היום המשיך ועלה הנושא, שתמיד עולה; "מה אנחנו יכולים לעשות כשעמדתנו היא לפעול למען האדם עם המוגבלות באופן שהסביבה לא תומכת בו"?

"איך אני אמורה לעמוד מול הגננת שאומרת לי לא לעשות משהו, ולעשות אותו בכל זאת? או לעמוד מול כל צוות הגן שעושה דבר שבעיני הוא לא הומאני ולהצליח לשכנע לעשות משהו אחר?" שאלה אותי משתתפת בקורס,

בתשובה, סיפרתי סיפור שהתרחש לפני כמה עשרות שנים, ממש בתקופה זו של השנה, באחת המשרות הראשונות שעבדתי בה כמרפאה בעיסוק, בגן חינוך מיוחד.

היה שם ילד, נקרא לו אוהד, שגר בפנימייה. הוא היה בן שש וממש גדול והוסבר לי שהוא מתפרץ, התפרצויות זעם קשות וארוכות – שבהן הוא שובר חפצים ומכה בדלתות – כאשר סוגרים אותו בחדר המפגש.

הפסיכולוג הנחה אותי לשבת בכסא ולהחזיק אותו ביום שישי שבו אני אעבוד, וכך באמת היה, החזקתי אותו במשך זמן ארוך, ואוהד וגם אני יצאנו חבולים פיזית ונפשית מהאירוע.

כשהסתיימה ההחזקה, שהיתה הפעם הראשונה והאחרונה שהסכמתי לעשות דבר כזה בחיי,

הבאתי תה ועוגיות לי ולאוהד והזמנתי אותו לשבת לשתות איתי בחוץ ליד ארגז החול.

אמרתי לאוהד שנראה שמשהו ממש היה לו קשה שהוא צעק והשתולל כל כך הרבה ושאלתי אם הוא רוצה לספר לי מה קרה,

והוא סיפר שפורים בפתח ושאין לו את התחפושת שהוא רוצה, כי לפנימיה מביאים תחפושות שיש, ולא לכל אחד את מה שהוא רוצה.

למדתי לאחר מכן מצוות הפנימיה, שגם כואבות לו השיניים, כי יש לו מלא עששת ורק בקיץ יגיעו רופאי השיניים המתנדבים מארצות הברית ויטפלו בו, ובינתיים הוא צועק בלילה מכאבי שיניים, ובין הכאב והאכזבה מהתחפושת, כל העצב והצער התפוצצו בגן.

סיפרתי גם את הסיפור על אושר, שהיתה לו נזלת ירוקה המון זמן, ואיך הקדשתי את הזמן שבו הייתי אמורה לטפל בו בחדר ריפוי בעיסוק, להשגת תור לרופא אף אוזן גרון עבורו, בעיירת הפיתוח שבו גר. סיפרתי איך ננזפתי על ידי המדריכה שלי ומדריכת הגננות – על כך שאני עושה דבר שהוא לא התפקיד שלי ו"מזניחה את הטיפול בילד".

בערב, כשישבתי במרפסת ביתי בטקס הערב הקבוע שלי, חזרו הסיפורים למחשבתי וביחד איתם חזרו השאלות שהבטחתי לחשוב עליהן:

איך ידעתי ששרית אומרת כן ומביעה תסכול?

איך הצלחתי להשיג לאוהד תחפושת וטיפול שיניים ולא הסכמתי להחזיק אותו בכוח יותר?

ואיך התעקשתי להמשיך להשיג לאושר פגישה עם הרופא שמצא את החרוז באפו ונתן לו טיפות לרפא את הדלקת שהפיקה את הנזלת הירוקה, למרות שננזפתי שוב ושוב ואיימו לפטר אותי?

לאיש שהיה לידי במרפסת, אמרתי בחיוך שאם היה עולה בידי לחזור לרגע שבו המדריכה שאלה אותי בתסכול, בפעם השניה או השלישית, למה אני לא מפסיקה לעשות את הדברים האלה, שאמרו לי שוב ושוב להפסיקם,

הייתי עונה שיצאה קריאה ביקום לבן אדם שיבוא לעזור, ואני האדם שנענה.

באותו ערב, התקשרתי ליעל ניסן, שהיא שותפתי ליצירת פיבוט, וחזרתי איתה לשאלה ששאל אותי התלמיד בפסיכותרפיה – "איך ידעת"?

ביחד נזכרנו "איך ידענו" את המושגים שיצרנו עבור פיבוט,

"מה את אומרת על החדר הזה שהכנו לעשרים דיירים בכסאות גלגלים?" שאל אותי הצוות במקום החדש שהתחלתי ללוות,

"אני חושבת שאנחנו צריכים כסא" אמרתי.

"את צריכה לשבת?" שאלה אותי המנהלת בדאגה,

"אני צריכה לשבת כדי להבין מה יראו הדיירים שלנו ואיך הם ירגישו ממקום מושבם בכיסא הגלגלים" עניתי.

וזו התשובה שלי לשאלה ששאל התלמיד בקורס הפסיכותרפיה;

במבוא לפיבוט יעל ואני מסבירות מושגים שלהם אנו קוראות "שוני וכמוני"

ידעתי ששרית אומרת כן ומתוסכלת, כי לרגע הושבתי את עצמי במקומה בכיסא הגלגלים, ללא יכולת להשתמש במילים כדי לדבר, הרגשתי מה היה קורה לי במצב כמו שהיא היתה בו וחיפשתי את תשובתה בשפת הגוף שלה, באיברים שהיא כן מצליחה להניע.

ידעתי איך צריך להתבונן בחדר שהכינו לדיירים בכסאות הגלגלים, כי יכולתי להרגיש בגוף שלי, שהוא ה"כמוני", וגם לשבת ולחשוב על נקודת מבטם של הדיירים, שהיא ה"שוני".

אני חושבת שהסיבה שהצלחתי, ואני מצליחה עדיין, להמשיך בדרכי עם ולמרות ההתנגדות, הפחד, הביקורת והדחייה מהסביבה לרעיונות האלה – היא שאני כבר הייתי במקום המושתק וחסר האונים, במקום של מי שצרכיו לא נענים, שסובל התעמרות ואפליה ולא זוכה לעזרה, של מי שקולו לא נשמע.

ואתן יודעות מה הקסם? שאי אפשר יותר לאיים עלי בכל הדברים הללו,

לא הצלחתי לשמור על הילדה שהייתי, להשיג לה את צרכיה ולעזור לה להיות ברווחה, אבל אני יכולה לעשות את כל הדברים האלה היום עבור אחרים, כשאני כבר גדולה וחזקה,

ובכל מעשה כזה, בכל אדם שנדלקת בליבו הלהבה של פיבוט וידיו נרתמות למלאכת העשייה לרווחתם של אלה שלא יכולים לפעול למען עצמם,

אני מרגישה שעוד רסיס של שכינה חוזר למקומו, עוד אור נדלק ביקום וגם בלב שלי.

פורים שמח.

התמונה: FOTOR ואני