שישי מבורך
אחד הנושאים שאנשים מזכירים הרבה הוא עיסוק משמעותי,
מרפאות בעיסוק פעמים רבות מוחות שמישהו אומר על דבר כמו שטיפת כלים "זה הריפוי בעיסוק שלי",
המהדרות גם מעירות ש"ריפוי בעיסוק" זה שם של מקצוע ולא יכול להיות שמישהו מכנה כך פעילות שהוא חובב, שעושה לו טוב וממלאת את נשמתו בשמחה ורגיעה ועוד דברים טובים, אבל היא פעילות לא "ראויה" או שהניראות שלה לא טובה.
אז מה זה בדיוק עיסוק משמעותי? ובאלו מאפיינים צריכה לעמוד פעילות כלשהי כדי לזכות לתואר הנכסף הזה?
בפיבוט מוגדרים סוגי השתתפות שאדם יכול להיות בהם. בחלקם רואים את האדם פועל ומפיק תוצר ובחלקם התוצר הוא ההשתתפות והרווחה עצמן.
כל אחד מסוגי ההשתתפות יכול להיות עיסוק משמעותי של אדם; להבנתי, ההפרדה בין עיסוקים ופעילויות "ראויים" ו"לא ראויים" להיות עיסוק משמעותי, היא בעיני המתבוננות, וקשורה בעיקר לשיפוטיות שלנו כלפי דברים.
אחת המתנות הגדולות של פיבוט היא שהגישה מאפשרת לנו להתבונן בדברים בדרך עניינית ומועילה, ולא רק דרך המשקפת של המיון השיפוטי האישי שלנו.
באחד מטיולי השקיעה שלנו, ראינו זוג מחפש אוצרות בעזרת גלאי מתכות, בשדה שבו היתה בסוף השבוע החניה לפסטיבל המוזיקה מגדה.
נראה לכם עיסוק משמעותי הקטע הזה של לעבור עם גלאי מתכות ולחפש דברים שאנשים איבדו?
אז בשיחה שהתקיימה בין המטיילים בטיול השקיעה, נראה היה שממש כן. אמא שלי הגדילה לעשות ושוחחה עם מגלי מתכות, שבתורם סיפרו לה על הגלאים השונים ויכולות הגילוי שלהם,
בשטח הפסטיבל הם בעיקר מצאו עשר אגורות, ככה זה ברוק אלטרנטיבי, אין זהב ויהלומים כנראה.
בערב במרפסת, סיפרתי לאימי את הסיפור על אוסף הבדלים, הסיפור עצמו קצר, אבל עבורי יש לו ערך עצום, נראה מה תחשבו אתם;
ברוך, מנהל דיור בחברה שנקרא לה "נטעים רכים" התקשר אלי יום אחד לבדוק אפשרות לקבל ממני יעוץ בשל דייר וותיק שמבלה את ימיו באיסוף בדלי סיגריות ואכילתם,
ברוך רצה לדעת אם אוכל להדריך את הצוות שלו איך לשנות את התנהגותו של הדייר מלקט הסיגריות, בואו נקרא לו מוטי.
היעוץ שברוך ביקש מעולם לא התקיים, מה שתשמעו פה זו שיחת הטלפון שבה לקחתי פרטים לקראת היעוץ הזה.
ואלה הדברים שברוך סיפר על מוטי;
מוטי הוא אדם בשנות הארבעים לחייו, עם מוגבלות שכלית התפתחותית וגם מתמודד נפש.
הוא לא משתמש במילים כדי ליצור תקשורת, בפעילויות בדיור אינו עושה דברים בידיו אלא מסתובב ליד הפעילות ומלקט בדלי סיגריות ואוכל אותם.
"זה מאד חמור" אמר ברוך בדאגה, "הוא עולה בכל ישיבות ניהול הסיכונים, כתבנו את המטרה הזו בכל תוכנית אישית שלו בעשור האחרון ומנתחת ההתנהגות עשתה לו תוכניות אבל כלום לא עובד".
"איזו מטרה כתבתם בתוכניות האישיות?" שאלתי,
"שיפסיק עם זה" אמר ברוך, "המטרה הזאת".
"שיפסיק מה?" הקשיתי, כי אני חובבת,
"לאכול את הסיגריות, ואת יודעת מה, אם כבר שאלת, אז שיפסיק בכלל להתעסק איתן, זה מגעיל ומסוכן".
"רגע" אמרתי לברוך, "מאיפה יש בסביבתו כל כך הרבה סיגריות?"
"הדיירים האחרים והצוות מעשנים אותן, ולמרות שאנחנו אומרים להם לזרוק בדלים במאפרות ובפחים, הם הרבה פעמים זורקים על הרצפה, וגם מוטי מלקט בדלים גם ממאפרות ופחים".
"אוקיי" אמרתי "אז הליקוט עצמו לא מפריע, רק האכילה?"
ברוך חשב רגע ואמר; "גם הליקוט מפריע, מה הוא מתעסק עם הגועל נפש הזה?"
"ועוד שאלות ברשותך" אמרתי (ולא חיכיתי לרשות), "כמה סיגריות הוא אוכל ביום להערכתך? והאם קרה לו פעם משהו רע כתוצאה מאכילתן?"
ברוך לא ידע כמה סיגריות מוטי מלקט, כמה מהן הוא אוכל, ולאחר מחשבה נאלץ להודות שמוטי בבריאות מושלמת ומעולם לא קרה לו דבר כתוצאה מליקוט הסיגריות או אכילתן.
השתרר שקט בשיחה (לשנייה, אל תתלהבו) ואז ברוך שאל: "אז מה את אומרת לי? שבעצם זה לא סיכון?"
"בוא נבדוק ביחד" אמרתי;
אנשים בעולם האמיתי, שאין להם צרכים מיוחדים, לועסים טבק ומעשנים טבק. נכון, כולם יודעים שצריכת טבק בכל דרך מזיקה, אבל האם היתה לך זכות חוקית לעצור אותם?"
ברוך נשמע מתוסכל כשאמר "לא, אבל הוא לא אדם רגיל ואני אחראי עליו".
"זה נכון" עניתי, "אבל לטעמי זו אחריות שמטרתה שיהיו לו את כל צרכיו, שהוא יוכל להיות ברווחה ולהשתתף ולא אחריות במובן של שלילת זכויות, אז בוא נסתכל מחדש במצב שאתה מתאר, בעיניים של פיבוט, ואחר כך אוכל להציע מה אפשר לעשות",
ואז סיפרתי לברוך איך אני רואה את הסיפור שסיפר לי בעיניים של פיבוט:
מוטי הוא אספן, ייתכן שאם היה אדם רגיל היה לו תחביב לעבור עם גלאי מתכות ולחפש אוצרות, ייתכן שהיה צלם או קניין או בלש. אלה אנשים שהם לקטים או ציידים, תלוי בהגדרה, והכישרון הטבעי שלהם הוא למצוא דברים,
אבל החיים והסביבה שהוא חי בה וצורת ההעסקה הקיימת השאירו למוטי מעט אפשרויות ליקוט וצייד, והוא מצא סיגריות.
זה עיסוקו המשמעותי, הוא ממלא את יומו, הוא מחזיק אותו וכרגע אין לך להציע לו דבר אחר ולכן לא הוגן לקחת ממנו חלק כל כך משמעותי בחייו.
מה כן? אני יכולה להציע לך דרך להפוך את הליקוט ליותר משמעותי ולהפחית בכמות הסיגריות שמוטי אוכל וגם ללמד אותו את הטכניקה של להפריד את הפילטר מהבדל (אם יש פילטר) כי לאכול פילטרים זה מסוכן ומיותר,
שים לב, אמרתי להפחית ולא להפסיק, כי אין למוטי שום סיבה להפסיק לעשות דבר שהוא חובב ונעים לו. מה דעתך?"
"אני אקח את זה, מה לעשות?" שאל ברוך,
"קודם אתה הולך להבטיח לי שתפסיק לנסות לגמול את מוטי מההרגל הזה, שתפסיק לתמיד עם התוכניות של עיצוב התנהגות, שתכבד את העיסוק של מוטי ואז אגיד לך" אמרתי.
ברוך הבטיח, אז המשכתי,
"בשלב הראשון תתחילו לראות את מה שמוטי עושה בעין טובה, להתפעל מכמה סיגריות מוטי אוסף ומכמה נקייה החצר,
בשלב השני תכינו מיכל שקוף עם פייה קטנה שדרכה אפשר לדחוף את הבדלים ובכל פעם שהוא יתמלא תוכלו לשמוח ולתת למוטי משהו שהוא רוצה ואוהב במיוחד"
"הוא ממש אוהב לשוט בסירה" אמר ברוך פתאום, "היינו כמה פעמים והוא מאושר, הוא לא רוצה לרדת",
"אולי מוטי הוא בכלל דייג" אמרתי בחיוך, "אבל אם אין דגים הוא מלקט בדלים".
"ומה עם הבדלים שהוא ימשיך לאכול?" שאל ברוך, אבל ניכר היה שכבר אין רוח מאחורי השאלה,
"דייג, אוהב דגים?" אמרתי בצחוק,
"ברור שהוא ימשיך לאכול בדלים, אבל חלק הוא ישים במיכל השקוף, והוא יגיע לסירה שהוא אוהב, ואולי תלמדו אותו לדוג ויהיה לו עוד עיסוק שימלא את נשמתו".
עבר זמן, ויום אחד עצר אותי אדם בכנס מקצועי;
"את שרון שני גונן?",
"זו אני".
" אני ברוך, את זוכרת שדיברת איתי בטלפון על מוטי עם הסיגריות?",
"בטח זוכרת, מוטי הוא בלתי נשכח".
"אני רוצה להגיד לך משהו"
בשלב הזה יש לי רגע של "נופל הלב לתחתונים", כי מי יודע מה קרה עם הרעיון שהיה לי בטלפון על אדם שלא היכרתי כלל.
"שישים אחוז",
"מה?"
"שישים אחוז מכמות הסיגריות שמוטי היה אוכל הוא עכשיו שם במיכל, וארבעים אחוז עדיין אוכל, אבל מפרק את הפילטר, הראינו לו איך לאכול רק את הטבק".
"והסירה?"
"הוא נוסע בסירה, הבעלים התאהב בו והוא לוקח אותו כל שבוע",
"אני כל כך שמחה" אמרתי לברוך, "זה סיפור מושלם ואני אספר אותו".
היינו כבר בשלב ברכות הפרידה כשברוך עצר פתאום ואמר; "והוא שמח, מוטי, לא אמרתי לך אז שהוא עצוב כי לא ידענו, חשבנו שאין לו הבעה פשוט, אבל כשהתחלנו להתפעל ממנו ולתמוך בו הוא התחיל פתאום לחייך ולצחוק ואז הבנו".
"אין לי מילים להגיד לך כמה מרגש אותי מה שעשיתם" אמרתי לברוך, "אתם שיניתם את חייו לטובה, תודה".
הפעם נפרדנו באמת ואני הפקדתי את הסיפור של מוטי בחדר האוצר שלי, עם הסיפורים היקרים ביותר, הרגעים שבהם השתנה עולמו של אדם בעולם הזה בזכות פיבוט.
קורס "יוצרים תעסוקה אחרת" שלנו מתחיל אחרי החגים, זה הזמן לבוא לצאת איתנו למסע וללמוד איך יוצרים עולם עיסוקי חדש!
שבת שלום
בתמונה: רוקח בגימלאות אסף 120,000 בדלי סיגריות והפך אותם לתמונות פסיפס ויצר את התמונה המושלמת לסיפור הזה
Comments