top of page
חיפוש

"מגולמי לרווחה"

שישי שמח מלא שמש ופרחים!

הרבה פעמים אנשים שואלים אותי, מה? אפשר למצוא רווחה בשביל כל אדם? גם מי שלא מדבר ולא מתקשר? ואני עונה "בטח שכן" וחושבת על כל המקרים שבהם זה באמת קרה, וביניהם על נדיה.


נדיה היתה אישה כבת 27 עם מוגבלות שכלית, מרותקת למיטתה וסיעודית באופן מלא. המטפלת שלה, אמירה, הביאה לקורס פיבוט את הבעיה שבה נתקלה, שנדיה סוגרת את הפה כשהיא מנסה להאכיל אותה ולא מסכימה לאכול.

אחד הביטויים הראשונים של "לא" אצל התינוק, הוא כשהתינוק מסב את ראשו ואינו רוצה לאכול. נדיה לא היתה תינוקת בכלל, אבל ההתפתחות שלה נעצרה איפשהו בגיל של תינוק, היא היתה מרותקת למיטה, לא הצליחה להפעיל את הגוף שלה באופן רצוני ולא לתקשר באופן שמישהו הצליח להבין.

אחד ההבדלים בין תינוק לבין נדיה, היה שאת נדיה האכילו באוכל אמיתי.

חשבנו שהדרך לראות מה מפריע לנדיה לאכול, היא לנסות לנחש מה יכול להיות הגורם לכך שהיא לא רוצה לאכול, הדרך הזאת נקראת בפיבוט "מגולמי למובחן".

בדקנו את הפה שלה, אולי משהו כואב או מפריע, אם כואבת לה הבטן או יש בעיית בריאות אחרת ונראה היה שלא. המחשבה הבאה היתה שאולי יש משהו באוכל מבחינת טעם או מרקם שמפריע לה. אמירה סיפרה שבני המשפחה של נדיה שולחים לה את ארוחת הבוקר כשכולה מעורבבת; הביצה עם הסלט עם הבצל עם הגבינה. כשאמירה סיפרה את זה כל המשתתפות בהשתלמות עיוו את הפנים ואמרו "איחס", אז הצענו שאמירה תנסה לתת לה כל אחד מהמזונות בנפרד, ותראה אם היא מוכנה לאכול אותו. אבל גם כשאמירה סופסוף שיכנעה את המשפחה לחלק את המזונות ולשלוח אותם כל אחד לחוד, נדיה לא רצתה לאכול.


אמירה לא ידעה מה לעשות, ואז הסברתי שיש עוד נתיב לעזור לאנשים. אם לא הצלחנו לפענח מה הסיבה שהיא לא רוצה לאכול, אולי ננסה למצוא מה ואיך היא כן רוצה. לנתיב הזה קוראים "מגולמי לרווחה".

בפעם הבאה שהגעתי להשתלמות, אמירה היתה מאושרת.

"אני מבינה שקרה משהו טוב עם נדיה" אמרתי לה כשנכנסתי וראיתי את פניה, "כן, ממש טוב" היא אמרה. "אחרי שדיברת איתנו על לחפש את הרווחה שלה חשבנו ביחד, אנחנו המטפלות, מה ננסה לתת לה. כל אחת הציעה משהו, ואז מזגנו לנו תה צמחים שאנחנו מביאות מהבית וחשבתי, "למה לא ננסה לתת לנדיה גם?" נתתי לה והיא שתתה עוד ועוד ופתאום הבנתי".

"מה?" שאלתי אותה "מה הבנת?"

"שאי אפשר לאכול כשצמאים, זה אין רוק, זה כמו עם שמנת (קישור לסיפור על שמנת), לא חשבתי להשקות אותה" אמרה אמירה בצער.

"ועכשיו מה?" שאלתי, "עכשיו כולם מקבלים שתיה, קר או חם, מה שרוצים". "ונדיה אוכלת?"

"כן" ענתה אמירה בסיפוק "אוכלת וגם בוחרת; סלט היא לא אוהבת, אמרתי למשפחה שלא ישלחו". אני מנסה איתה כל פעם אוכל אחר. היא טועמת, לפעמים אוהבת ולפעמים לא רוצה, אבל בכל פעם שאני מכינה משהו טוב בבית או טועמת משהו חדש, אני מביאה לה, לנדיה לטעום".

"טעם החיים" אמרתי בחיוך "איזה יופי שיש לה אותך".


שבת שלום! שנהנה מכל טעמי החיים! בתמונה: מנדלה מחומרי טבע מאת קתי קליין




39 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page