top of page
חיפוש

לתת באופן שהאחר מצליח לקבל

שישי שמח מאד, החורף הגיע ואתמול סיימנו לצלם את קורס פיבוט!

לכבוד סיום הקורס, השבוע התחרו שלושה סיפורים בדרך אל הזכות להיות סיפור שישי שלכם, ואני מניחה שתפגשו אותם בשבועות הקרובים.

שלושה סיפורים שבהם הרעיונות של פיבוט הצליחו לעזור במקרים קשים וסבוכים שממררים את חיי השותפים להם במשך שנים ארוכות.

מכל השמחות והרווחה, אני מודה שאלה רגעים שיש בהם רגש מיוחד, שמישהו צריך להמציא לו שם;

שמחה עם גאווה וסיפוק ונחת. אלה רגעים שבהם אני מכשכשת בזנבי הווירטואלי ומתמלאת בתקווה מחודשת שהמון אנשים בעולם יזכו להם בזכות פיבוט.


עוד כמה מילים של הקדמה כדי לספר לכן שהסיפור הזה קשור לעיקרון של "אל תגנוב, ניתן לך".

יש אנשים בעולם שמעולם לא הצליחו להיות בטוחים שאנשים אחרים יתנו להם זמן ותשומת לב. זה קורה, לצערי, במקרים רבים. חלק מהאנשים שלא קיבלו את הקשר והטיפוח האנושי שהיו זקוקים להם, מצליחים לשגשג למרות זאת, וחלקם נפגעים מאד.

"פגיעה" בפיבוט זה כאשר היכולת להיות ברווחה ובהשתתפות טובה נפגעת.

הסיפור הזה מראה שגם במקרים של פגיעה קשה, ממושכת ומפושטת, שיש לה שמות תואר רבים מתחום הרפואה – אבחנות ותרופות. יש תקווה ואפשר לעזור.

זה התחיל לפני כשלושה שבועות, בפגישה החודשית שלי עם צוות הכפר השיקומי.

ישבנו בבית הקפה של הכפר, בחוץ ירד גשם ובפנים היה חם ונעים. "על מי אתם רוצים שנדבר היום"? "מה הכי מפריע לכם"? שאלתי.

כמה שמות נזרקו מסביב לשולחנות, שמעתי התייעצויות בכמה מוקדים, ואז עלה שמה של סוזי.

פתאום היה נראה שכולם מדברים ביניהם על סוזי והדברים הגרועים והמפריעים שהיא עושה.

סוזי היא נפגעת נפש בשנות השלושים לחייה, שמחזיקה במגוון אבחנות מתחום בריאות הנפש, ומטופלת בתרופות באופן מקצועי על ידי הפסיכיאטר המעולה של הכפר.

"כל הצוות מכיר את סוזי?" שאלתי,

"כן", ענתה יעל, המנהלת המקצועית, "אנחנו מעבירים את סוזי כל כמה זמן ליחידה אחרת, כי הצוות ממש סובל ממנה".


"טוב", אמרתי, "נראה לי שנבחרה המועמדת, אני סקרנית לשמוע מה מפריע לכל הצוות",

"לסוזי יש כישרון מיוחד" אמרה נורית "היא מבחינה בנקודה הרגישה של הזולת ואז אומרת לו את הדבר הכי מכאיב". "ואם זה אדם זר, היא יכולה לקלל אותו באופן כללי".

"היא תובענית" אמר מוחמד, "כל הזמן שואלת אם אוהבים אותה ורוצה שתעשה בשבילה דברים" "ואם אתה לא עושה מייד, היא תפגע בך" הוסיפה רחל. "היא יכולה להיכנס למשרד שלי ולא לצאת" אמר גדי. "לי היא אומרת שאני שמנה ומכוערת, היא יודעת שאני רגישה כלפי המשקל שלי".

"לי היא אומרת דברים על המבטא", "לי על צבע העור", "לי היא אומרת זונה". "כל הזמן היא שואלת "את אוהבת אותי? את אוהבת אותי? זה מרגיש לי שהיא אונסת אותי לתת לה דבר שאני לא רוצה. איך עונים על זה?" הרשימה נמשכה עוד ועוד, שנים של מילים קשות ומכאיבות.

ככל שהרשימה נמשכה, והצוות תיאר שנים של ניסיונות שונים לשפר את המצב, שלא הצליחו, ליבי התכווץ. ברגע מסוים כמעט נדבקתי בייאוש שהביע הצוות ואז מייד עברתי לשאול על מה שכן.


"ספרו לי על סדר היום של סוזי" ביקשתי, הצוות תיאר את סדר היום, ותיאר את הנקודות שבהן סוזי תובעת שירותים מהצוות, מתי היא מקללת ואת מי.

"מה סוזי כן רוצה לעשות?" שאלתי את הצוות, בחדר עלו דוגמאות שונות שלא הצלחתי לקשר ביניהן מבחינת תוכן, ואז הבנתי שמה שמשותף לכולן היה שסוזי מוכנה לשתף פעולה עם כל דבר שאיש צוות או אדם אחר מציע לה לעשות ביחד איתה.

סוזי הרבה פחות, אם בכלל משתתפת בפעילויות קבוצתיות, מבחינתה נראה שלא מדובר באירוע מספיק מחזיק מבחינתה.

עשינו הפסקה לפיצה, שבסופה אמרתי: "יש לי רעיון".

הצוות לא נראה נלהב, משהו בהכרה בפגיעה החוזרת ונשנית שסוזי גורמת לאנשי הצוות שמנסים לעזור לה, התיש ודיכדך את הנוכחים.

"נראה לי שהדרך היחידה שסוזי מכירה להשיג את ההחזקה והקשר שהיא זקוקה להם, היא לקחת אותם בכוח, להכריח אתכם ליצור איתה קשר בדרך של התייחסות אישית מכאיבה, בואו ננסה להפוך את הכיוון של האנרגיה פה.

"אמרנו לך שכבר ניסינו לעשות כל דבר כדי שהיא תפסיק לקלל ולהתנהג ככה" אמרה גניה

"אני מתכוונת שבמקום שהיא תגנוב מכם את תשומת ליבכם ותגרום לכם להשקיע בה אנרגיה למרות שאתם לא רוצים, מה דעתכם שנעשה תוכנית שבה היא מקבלת זמן ואנרגיה ורצון טוב מכל אחד מכם?"

החדר התמלא בקולות של אנשי הצוות, בין המילמולים שמעתי דברים כמו "כמה זמן..." ו"מה היא חושבת שאני אעשה איתה..." ו"ניסינו כבר הכל ומה..."


חיכיתי רגע והמשכתי,

"רבע שעה, עשרים דקות, זה הכל, כל דבר שנעים לכם ומשמח אתכם, אבל החוק הוא שזו צריכה להיות תוכנית מחייבת, לוח זמנים שאפשר לסמוך עליו, ושאם מישהו מכם חולה או לא יכול, הוא מזיז את הפגישה עם סוזי לזמן אחר ומכבד את ההתחייבות".

נהיה שקט,

לא דאגתי, הצוות שלנו מורכב מאנשים נדיבים ומרגשים, היה לי ברור שהם ישתתפו.

"אני חושבת שאני יכולה" אמרה רחל, "גם אני" אמר גדי", "ננסה, מה יכול להיות?" אמרה גניה.

האווירה היתה של אופטימיות מהוססת, לא הייתי ממש מרוצה, כי אני מעדיפה תקווה והתלהבות, אבל לעומת הכאב והייאוש של תחילת הפגישה, לקחתי מה שיכלתי להשיג וקיוויתי לטוב.

עברו שבועיים וחצי, וביום רביעי הרמתי טלפון ליעל המנהלת המקצועית בנושא אחר.

"יש לי חמש דקות" אמרה יעל "ואני רוצה להשקיע אותן בלספר לך מה קורה עם סוזי"

ומייד המשיכה בשטף; "הצוות בנה לה תוכנית, לוח זמנים שבו כולנו השתבצנו. כל אחד עושה איתה משהו רבע שעה; שותה תה, שומע מוסיקה, לא משנה מה. אנחנו מאושרים כי יש לנו שבועיים של גן עדן שבהם לא שמענו אף קללה ואף תביעה. סוזי ממש חיה מפעילות לפעילות.

השבוע היא היתה אצלי במשרד, צבענו ביחד מנדלות, ואחרי הזמן שהקצבתי לזה, אמרתי לה שאנחנו נפרדות. בדרך כלל היא היתה נאחזת, מקללת, אומרת שאני לא אוהבת אותה ומוסיפה איזו קללה לקינוח, הפעם היא הוציאה את התוכנית וביקשה שאראה לה מתי הפעם הבאה שאנחנו נפגשות, לקחה את המנדלה הצבועה והלכה בשמחה".

"אמרתי לצוות שלא משנה מה יהיה", המשיכה יעל, "השבועיים האלה שווים את הכל! אנחנו עדיין מתקשים להאמין שזה עובד, את לא מבינה מה ההצלחה הזאת עושה לצוות", ההתרגשות ניכרה בקולה של יעל ואני התרגשתי ביחד איתה.

"נראה לי שסוזי מרגישה אותו הדבר" אמרתי ליעל, "כמה נפלא להצליח לתת באופן שהאחר מצליח לקבל!"


שבת שלום, תהנו מהחורף!

התמונה: מתוך תערוכת הפופ אפ בבית איזי שפירא ברעננה, שבדיוק נסגרה, אבל עוד זכיתי להספיק לחוות!




26 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page