לשחרר את ה״למה״

השבוע נפלתי ב"למה".

ניסיתי לקבוע פגישה עם צוות, ובמשך זמן ארוך זה לא הסתייע; הם לא ענו, קבעו וביטלו ושוב קבעו וביטלו. שאלתי אותם אם יש איזו בעיה שאני לא יודעת עליה, שבגללה הם לא רוצים להיפגש, והם אמרו שההיפך הוא הנכון - וכך יצא שבמשך כמה שעות ביקרתי בפרשנויות ובתסריטים שונים שמסבירים את הפער בין מה שהצוות אומר: "רוצים להיפגש", לבין מה שהצוות עושה: "לא נפגשים".

כשהגעתי לישיבה עם הצוות שלי, הפגישה הזו היתה אחד מהעניינים שעלו, ואני העליתי את השאלה "למה"?

למזלי, בצוות שלי, היתה מי שהזכירה לי שאנחנו לא מתגלגלות בשאלות שיש להן הרבה תשובות ואף אחת מהן לא ממש מועילה כמו: "למה?"

אלא שואלות את עצמנו את השאלה החשובה: "מה אני יכולה לעשות כדי לעזור, כדי להביא רווחה, כדי לשפר השתתפות?" שהיא שאלה שיש לה תשובות מועילות ומובילה למעשים, ואכן כך היה; 

אני רוצה לספר לכם על אדם שעזרנו למטפליו לאחרונה, שמדגים את הרעיון הזה במלואו;

הרעיון שלא תמיד אנחנו יודעים למה דבר קורה - למרות מיטב מאמצינו - אבל אנחנו יכולים, בכל מצב, לתמוך ברווחה ובהשתתפות של כל השותפים. וזה, גבירותי ורבותי, לא פחות מכוח על.

לרווחת המטפלות והמטפלים שבינינו, וכל אלה שיזכו לטפל באנשים במהלך חייהם, הכללתי הפעם בסיפור חלקים יישומיים, באדיבות הסיכומים המהממים של תהל בירן (נטולת הפייסבוק), המשרתת ביחד איתי באגף המקצועי של חברת אדם. 

גידי, אדם בשנות השלושים לחייו שגר בבית לחיים ומתאפיין בשונות נוירולוגית התפתחותית – אוטיזם ובעיות נפשיות שונות, חווה הידרדרות תפקודית פתאומית.

ההידרדרות התאפיינה באובדן של כישורים תפקודיים כמו היכולת להתקלח, לעשות לעצמו אוכל, להחליף בגדים ולעשות את צרכיו בשירותים. כל המעורבים דאגו לגידי ממש, והוא אושפז לבדיקות בבית החולים כדי לראות מה קרה לו שגרם להידרדרות. הבדיקות בבית החולים לא העלו דבר והוא נשלח להמשך בירור בקהילה, וגם הבדיקות הנוספות שנערכו בהמשך לא העלו דבר.

בינתיים, בדירה בה גידי גר עם עוד אנשים, ועם צוות מסור שעוזר להם לנהל את חייהם, עלתה מצוקה גדולה;

גידי עושה את צרכיו בבגדיו, מסרב להתקלח, כשמעירים לו או מבקשים שיעשה פעולה, הוא מאיים על דיירים ומדריכים ש"ירצח אותם" ויפגע בהם בדרכים יצירתיות אחרות ומקלל אותם במגוון קללות וכך קורה גם בתעסוקה. פעולות שעשה בעבר כמו להכין לעצמו כוס קפה – אינו מצליח לעשות כעת וניכר שרצף הפעולות נפגע וכן הבקרה עליהן; לדוגמה לוקח שתי כוסות קפה, מניח קפה ליד הכוס ובסוף לא יוצא שמכין קפה, לא מתלבש, לא מתקלח, לא מצליח ללכת לשירותים.

בשלב זה נקראנו לעזור.

קיימנו פגישה בהתחלה עם מנהלי הדיור ורכזת הדירה בה גר גידי, ואחר כך עם המדריכים בדירה, כשעיקרה של הפגישה היה מוקדש להסבר של תפקוד.

בפיבוט, וכעת בגישת אדם, שהוא חברת אדם לחיים שווים שהחליטה ליישם פיבוט כביטוי לגישתה וערכיה, אנחנו מסתכלים על מה האדם מצליח לעשות עכשיו, ותומכים בו בהתאם למצבו כעת.

זה אולי נראה לכן פשוט, אבל לשחרר את מה שאדם יכל לעשות לפני רגע ועכשיו כבר לא יכול, ולתמוך בו למרות שאין שום מידע מה קרה לו ואיך הגיע למצב הזה, זה דבר קשה ביותר. כשאדם מפסיק להיות יכול לעשות את מה שעשה בעבר, וגם פוגע בסביבתו תוך כדי כך, הדבר הראשון שקורה הוא שאנשים מודאגים, בודקים, וכשלא מוצאים מה קרה, עוצמת ההפרעה והפגיעה שבהתנהגותו גורמת לסביבה לדחות אותו, לנזוף ולרצות שילך למקום אחר, נגיד לאשפוז פסיכיאטרי, או למקום סיעודי.

המצוקה של האדם והמצוקה של סובביו הופכת להיות גלגל שדוהר לתוך בור עמוק שבתוכו מתגוררים במשותף כאב, פגיעה, אשמה, בושה וכל חבריהם למצוקה. יש דלת יציאה מגלגל המצוקה, מהבור האפל, אך לא פשוט לעבור דרכה - כי כדי לראות את הדלת הזו, צריך לקבל שהקושי התפקודי של האדם והמצוקה שלו הם אמיתיים, ולגשת לעזור לו במצוקתו ובקשייו עם ולמרות התנהגויות המצוקה שלו.

עם ולמרות הסירחון, ההתנגדות, האיומים ברצח והקללות.

בסיכום הפגישה עם צוות הדירה, תהל כתבה את הפסקה המקסימה הזו:

הגישה המנחה: התבוננות בתפקודו של גידי על פי הגדרת התפקוד של אדם – מה הוא עושה עכשיו, מבלי "להחזיק" את מה שעשה בעבר, שימוש בשפה מחזקת ומעצימה והישענות על היכולות והכוחות הקיימים בו כיום.

גישה מנחה זה לא מספיק, כידוע לכל מי שעוזר לאחרים במעשיהם, כדי לבצע דבר בעולם האמיתי, צריך פירוט; מה עושים ואיך עושים ומה אומרים בכל שעה משעות היום.

אני רוצה לשתף אותכן בחלק מהסיכום שתהל כתבה שמפרט בדיוק את זה, כי הדבר הראשון הוא לספר לאדם ולסביבתו את הסיפור, מה קרה לו ומה עושים עכשיו, כך שיאמין שהדברים שנעשים הם למענו, לרווחתו.

זה חלק ממש חיוני בתוכניות, שלפעמים שוכחים לעשות אותו, והנה הוא:

"גידי, ישבנו כל הצוות יחד וחשבנו עליך;

אנחנו רואים אותך, אנחנו אתך ואנחנו רוצים לעזור לך. מהבוקר נהיה אתך - לאט, ברוגע, בלי לחץ, יהיה לך מדריך שילווה אותך כל הבוקר, שלב אחרי שלב.

ככה ייראה הבוקר שלנו ביחד:

• כשתתעורר - תשתה קפה. אפשר לשבת בחוץ בפינת החצר עם האייפד, או לראות קצת טלוויזיה. זה הזמן שכל החברים שלך מתארגנים ליציאה לתעסוקה ואתה נשאר בדירה עם מדריך. 

• נכין יחד ארוחת בוקר - יש לנו הרבה אפשרויות טעימות בתפריט.

• תתקלח ותתלבש בנחת - המדריך יכין איתך את הבגדים מראש ויהיה לידך לאורך כל הדרך. הוא יעזור לך אם צריך להחליף מצעים.

• תתקשר לאמא בשעה קבועה בכל בוקר – נסכם איתה מראש מתי הכי טוב לה לדבר, כדי שתמיד תוכל לענות לך ולא תצטרך לדאוג.

• נצא ביחד לסיבוב בשכונה - אפשר לקחת סיגריה, לעצור בקיוסק, לשבת בגינה ולהביא מוזיקה.

• ובמהלך היום - תמיד יהיה לנו בשבילך כריך מוכן.

אנחנו אתך, שומרים עליך, הבוקר הזה הוא הזמן שלך.

במידה והתעוררת והרטבת את המיטה לא תוכל לשבת בספות של הסלון בלי מגן מיוחד. המרחב של הדירה הוא של כולם ואנחנו רוצים לשמור על הציוד ושיהיה ריח טוב"

גידי הקשיב, דיבר והסכים לתוכנית סיים במלל: "מפה אני יוצא החוצה. אני לא נשאר כאן."

הצוות הונחה להסתכל על איך גידי מתנהג, ולא על מה שהוא אומר, ובהתנהגותו, גידי התמסר

החל מהרגע הראשון, הוא התקלח, אכל, הסתובב בשכונה והיה בשיתוף פעולה.

וככל שהצוות ליווה אותו, הזכיר את סדר הפעולות, היה מיטיב ונתן בחירה והתייחס אליו כמו אדם שזקוק לסיוע ולטיפול – גידי שיתף פעולה, האיומים ברצח והקללות ירדו, ותוך זמן קצר, היה ניכר שיכולותיו משתפרות והולכות;

הוא מתקלח ומריח טוב.

עושה את צרכיו בשירותים.

מצליח לאכול ולהשתתף במגוון פעילויות.

והצליח לחזור לתעסוקה, ראשית בליווי מדריך ומאוחר יותר לבדו.

אחת הפגיעות הקשות, במצב של הידרדרות תפקודית שמביאה לפגיעה, היתה ביחסים בין גידי לבין המדריך שספג ממנו קללות ואיומים ברצח, נקרא לו אמיר.

ישנן פגיעות שצריך להתעכב על טיפול בהן וריפוי הפצעים שנוצרו, וכך בדיוק נעשה כאן; התקיימה פגישה, ואמיר היה נרגש מהעובדה שהוקדשו לו משאבים, שרווחתו ותחושותיו חשובות ושמישהו רוצה לשקמן.

השבוע אמיר הזמין את גידי ללכת איתו לצפות בסרט של קופה ראשית כי: "עברה עלינו תקופה קשה ביחד ועכשיו זה זמן לעשות דברים נעימים ולהרגיש יותר טוב"

לפעמים אני מרגישה שמספר הפעמים שאני אומרת את המילים; "זכות" "נס" "נפלא" "נכס" היא קצת מעבר לגבול הטעם הטוב,

אבל בינינו, כשכתבתי עכשיו את סיפורו של גידי, חשבתי שלענן הרגשות מלא הנצנצים שאני מרגישה עכשיו ביחס למעשינו, אלה כנראה המילים המתאימות.

שבת שלום, שנזכה!

התמונה: דלתות שעושות חשק לעבור דרכן בפאפוס, קפריסין

לשחרר את ה״למה״