לסיפור של השבוע קוראים לשבור את הפיות
סיפור שישי שלנו, במיוחד ליום האישה הקרב ובא, הוא על היכולת לגעת בחלקים הפחות חינניים ונעימים של החיים, ומה קורה לילדים, ובעיקר לילדות, שגדלות וחושבות שכעס, ולכלוך ולשבור דברים זה מפחיד ונורא.
התפקיד שלנו הוא לעזור לילדים (וגם למבוגרים) להכיר ולחיות בשלום עם כל החלקים שלהם.
לפעמים חשוב במיוחד לעזור לחלקים מסוימים של ילדים – לצאת לאור, כי אלה חלקים שממש חשוב שיהיו לרשותם בחיים שלהם.
כעס ותוקפנות במידה הם חשובים כי הם יאפשרו להם להגן על עצמם מהתעללות ואי צדק,
לגעת בחלקים מגעילים ומבהילים כמו בוץ ונפצים יאפשר להם להחליף טיטולים ולפגוש את הזיקנה והחולי בלי להתחלחל
והמפגש עם יצורים מבהילים יאפשר חוסן מפחדים מיותרים.
לילדה שהיא גיבורת סיפורנו נקרא לילך, כי זה שם של פרח עדין וחינני.
לילך שלנו היא ילדה שלישית במשפחה של אנשי תרבות ורוח יפים וחכמים,
ההורים עובדים בעסק שמייצר דברים יפים,
הבית מקסים ומלא יצירות אומנות, האחים הגדולים מחוננים וכל השיח בין כולם מתבצע במילים רכות ובהקפדה על תרבות דיבור והתחשבות.
בעבר עזרתי לשני האחים הגדולים עם פחדים וחרדה שהיא חברה קבועה של ילדים מחוננים, ועבדתי עם ההורים על מטרות שלהם ביחד ולחוד
ויום אחד ההורים מתקשרים ואומרים שיש בעיה עם לילך
לילך היתה אז ביסודי, אולי בת תשע או עשר, ילדה חיננית, מוכשרת ונעימת הליכות
"מה הבעיה עם לילך"? אני שואלת
"היא מתקשה להירדם בלילה" עונה אמא, "וגם לא כל כך רוצה לצאת מהבית ונראה שבאופן כללי היא יותר מפחדת".
ראיינתי את ההורים בטלפון, והם סיפרו שלילך ממש מפחדת שהפיות שלה ישברו
"מה"?? שאלתי ( כי כזה עוד לא שמעתי),
"מי אלה הפיות שלה ולמה כזה חשוב שהן לא יישברו"?
"יש לה פיות, כאלה מחרסינה" סיפר אבא
"לא משהו במיוחד יקר, וגם אמרנו לה שוב ושוב שאין שום בעיה ואם הן יישברו נקנה לה חדשות, אבל היא לא נרגעת, ועכשיו עטפה אותן בצמר גפן ושמה בקופסה והכניסה אותן לארון"
"זה באמת נשמע מדאיג" אמרתי.
"אני חושבת שהיא צריכה חיזוק בתחום החלקים השבורים והמלוכלכים של החיים וזה מצדיק ביקור בית, אתם בעניין"?
"בטח" אמרו ההורים, "מה צריך להכין"?
"צבעי פנדה, כמה כלים שבורים ואת השאר אני אביא"
ביום ראשון אחד נסעתי לביתם,
בדרך עצרתי וקניתי כמה חבילות של נפצים קטנים, אלה שנראים כמו שקיות שום קטנטנות בתוך קופסת קרטון קטנה שכתוב עליה
POP POP
הסברתי ללילך מי אני ובמה באתי לעזור, אמרתי ששמעתי שהיא מפחדת שהפיות שלה יישברו
סיפרתי לה שבאתי להתאמן איתה בכמה דברים פשוטים שיעזרו לה לחזק את האומץ שלה ולהצליח לגעת בדברים המגעילים והשבירים והצועקים של החיים ולהיות חזקה יותר בזכותם
לילך אוהבת לצייר, אז התחלנו בלצייר את הדבר הכי מגעיל ודוחה שהיא יכולה להעלות על הדעת, זה היה עכביש עם מוגלה,
היא בחרה בצבעי חום שהיא לא אוהבת כי הם דומים לקקי ובוץ ועשינו לו נקודות של גועל עם בוץ אמיתי שהבאנו מבחוץ
היה ללילך די קשה בהתחלה, היא אמרה שהיא לא רגילה והיתה מודאגת ממה יחשוב מי שיראה את העכביש הדוחה. אחר כך היא התלהבה והסכימה שנעשה עוד משהו
יצאנו החוצה לצד של הבית שפונה להרים, והראיתי לה איך לזרוק נפצים
בראשונים היא הסתכלה עלי וצווחה עם הידיים על האוזניים
ואחרי חמישה או עשרה נפצים שאני זרקתי, היא הסכימה לנסות – והתמכרה
זרקנו שלוש קופסאות של נפצים,
היה מעולה
ואז השארתי שיעורי בית, שתוכל להמשיך להתאמן עם ההורים;
לזרוק אבנים בשטח
לשבור כלים שנסדקו על ידי הטחתם בקיר הבית החיצוני
ללכת לחוף הים או לאיפה שעוברת הרכבת ולצעוק הכי חזק שאפשר
לעשות מלחמת בוץ ולהתלכלך נורא
ולריב עם האחים וההורים כשיוצא, מדי פעם, בקול רם ועם כל הרגש והכוונה
כולנו ממש התרגשנו,
אני כי מצאתי כלי חזק וחדש שיכול לעזור לילדות וילדים להתחזק ולשמור על עצמם,
והם – כי היה נראה שהילדה שלהם מצאה דרך לעזור לעצמה ולהתחבר לחלקים בעצמה שקודם פחדה מהם, ועוד התרגשו – כי הם הבינו שהם יכולים להיות חלק מזה
"ומה עם הפיות"? לילך שאלה אותי לפני שהלכתי
"מה את אומרת"? שאלתי אותה בחזרה
"בהתחלה חשבתי אולי לשבור אותן" היא ענתה, "אבל עכשיו אני חושבת שאולי לא צריך, הן יכולות לחזור לשבת על המדף, אני לא מפחדת עליהן יותר"
לכו לזרוק כמה נפצים, לצייר כמה דברים מגעילים, לעשות מלחמת בוץ, לכו תתחזקו וחזקו את הילדות והילדים שלכן!
Comments