חיפוש

לעצור, לשאול ולא לסבול

שישי שמח וחג שמח! לכבוד הפסח והמסורות השונות הקשורות בו, נזכרתי בסיפור מלפני שנים רבות מאד. פסח קורא לדיון על הרבה נושאים. על מה חייבים ומה לא, על סבל הכרחי וסבל שאינו הכרחי, על מסורת ועל מה עיקר ומה מיותר. לכל דבר, טוב ככל שיהיה, יש תופעות לוואי. אין חומר או כוח בטבע ובעולם שהוא רק טוב או רק רע. בפיבוט, המידות שאנו משתמשים בהן כדי למדוד האם דבר הוא רצוי ומתאים או לא, הן רווחה והשתתפות. האם כל המשתתפים ברווחה? האם כל אחד מהם משתתף כפי שהוא מסוגל כעת? פעמים רבות אנו מרגישים ומרגישות שהכרחי שנסבול, אפילו לא עוצרות לחשוב אם חייבות להמשיך לעשות בדיוק ככה, או שאולי כדאי לשנות משהו, להתאים משהו, לשפר את רווחתנו ואת רווחתם של אחרים.


הסיפור הקטן שלנו התרחש פעם מזמן, זוג הורים הגיע לפגישה איתי. אבא נדב ישב בשקט ואמא סמדר, שהיתה יוזמת הפגישה, אמרה שהיא שמעה שיש דבר כזה בעיות בתחושה, בוויסות החושי, ושהיא חושבת שלשני הבנים שלה יש בעיות כאלה.

בשיחה עברתי איתם על הראיון הממש ממש ארוך שהיה לי אז, שפירט את כל הדברים שהיו קשורים לוויסות חושי (כפי שהבנתי אותו אז) ובאמת היה נראה שיש לילדים בעיות בתחום הזה. הבעיות הקשות ביותר עלו סביב המקלחת והאוכל; סמדר סיפרה שהילדים מתנגדים, צורחים ובוכים סביב המקלחת והארוחה, ושזה הפך להיות בלתי נסבל.

אחרי הפגישה בקליניקה קבעתי ביקור בביתם, בעיר סמוכה, וביקשתי לראות בביקור את המקלחת וארוחת הערב של הילדים.

הגעתי בשעת ערב מוקדמת, אולי שש, והכרתי את שני הילדים. עמית בן חמש ויובל, בן שלוש וחצי. הם קיבלו אותי בשמחה, שיחקנו ודיברנו ואז הגיע זמן המקלחת, שנדמה לי שהיתה לפני האוכל, אבל אולי אני טועה.

סמדר הכניסה את שניהם לאמבטיה, שהייתה חדר די קטן, אז נשארתי בחוץ והתבוננתי פנימה. "היום תתנהגו יפה?" שאלה אמא סמדר "או שתראו לשרון איך אתם מתנהגים באמת?"

"נתנהג יפה" אמרו שני הבנים בשקט.

סמדר פתחה וכיוונה את המים, הבנים נשטפו ונראה שהם נהנים. הם התיישבו באמבטיה והחלו לשחק. ואז, ממתלה שהיה מאחורי הדלת סמדר הורידה ליפה, שהיתה נראית לי ענקית, השפריצה על הליפה סבון נוזלי והחלה לשפשף את יובל בן השלוש וחצי.

יובל זז ואמר "די" ו"לא חזק" וסמדר אמרה "אתה יודע שלהיות נקי זה מאד חשוב, כי ככה נשארים בריאים וחזקים", תוך שהיא עוברת לשפשף במרץ את גבו. בשלב הזה יובל התחיל לבכות ולצעוק "די", ולנסות להכות את אמא, או אולי זה היה להדוף את הליפה.

"את רואה?" אמרה לי סמדר "בדיוק מה אמרתי לך, ויסות חושי"! היא שלפה את יובל הבוכה ועטפה אותו במגבת, ניחמה אותו וחיבקה אותו ושוב הסבירה שחייבים להיות נקי כי לכלוך מביא מחלות ומסוכן.

אחר כך הגיע תורו של עמית, שביקש להתרחץ לבד, אך סמדר לא היתה שבעת רצון מיסודיות הסיבון שביצע עם הליפה, אז באיזשהו שלב היא לקחה אותה לידיה ושיפשפה את גבו ורגליו.

"תראה איזה לכלוך" היא אמרה, "אתה יודע שאנחנו חייבים לשמור על הניקיון כדי להיות בריאים".

שוב חזר אירוע ההתנגדות והבכי וסמדר חיבקה וניחמה ואז עברנו לחדר השינה של הבנים – להתלבש.


ההתלבשות עברה ללא אירועים מיוחדים ואז עברנו לארוחת הערב; הילדים אכלו באופן נאה ומסודר, ובאיזשהו שלב, כשסיימו לאכול, סמדר הביאה לשולחן קערה עם מים וסבון, וסקוטש ירוק, כזה הפשוט שמנקים איתו את הכיור, הבנים נתנו לה את הידיים והיא שפשפה אותן בחוזקה, שוב חזר אירוע הבכי וההתנגדות, ושוב סמדר הסבירה שחשוב להיות נקיים ושהידיים הן הכי מלוכלכות, אני לא בדיוק זוכרת מה היא אמרה כי הייתי עסוקה בלהיאבק בגברת שיפוטיות הפנימית שלי, שצרחה בכל הכוח "מה זה?"


אחרי שהסתיימה ארוחת הערב, הילדים הורשו ללכת לשחק בסלון, וסמדר ואני נשארנו לשוחח במטבח. שוחחנו על הא ועל דא, בזמן שחשבתי איך לדבר עם סמדר על מה שראיתי בלי שגברת שיפוטיות תפריע. החלטתי להתחיל מהליפה. גם סבתא שלי גידלה ליפות והשתמשה בהן, אז החלטתי שזה יכול להיות מקום משותף טוב ובטוח.

"ראיתי שאת משתמשת בליפה, אני מכירה ליפה מסבתא שלי, שהיתה מגדלת אותן בגינה, אבל היא היתה שמה את הסבונים בתוך הליפה" אמרתי.

"באמת?" שאלה סמדר בהתלהבות "גם סבתא שלי היתה מגדלת ליפה וגם אמא שלי, אני הכי אוהבת ליפה, שום דבר לא מנקה כמו ליפה".

"קצת קשוח הליפה הזאת, לא?" שאלתי בעדינות, "קשוח אבל עובד" ענתה סמדר.

"ככה אמא וסבתא שלי ניקו אותי ואת האחים שלי ואמא שלי סיפרה לי שככה סבתא ניקתה אותם, כשהיו מתקלחים אחת לשבוע, במים החמים אחרי שהיו עושים כביסה" אמרה סמדר.

"גם אני שמעתי את הסיפורים האלה מסבתא שלי" אמרתי לסמדר "ופעם באמת היה מאד קשה לחמם מים, ובכלל להביא אותם לדוד הגדול בו היו מתרחצים ובגלל זה היו מתרחצים לעיתים יותר רחוקות, ואולי באמת היו יותר מלוכלכים, אבל זה היה ממש לפני המון שנים והיום זה כבר לא ככה".

"מה את אומרת לי?" שאלה סמדר "שניקיון זה לא חשוב?",

"בטח חשוב" עניתי "במיוחד חשוב לנקות את הידיים והפנים, אבל אני חושבת שאולי נגמרו הימים שצריך לקרצף את הילדים בליפה ובסקוץ', ואולי זה ממש טוב שהימים האלה נגמרו".

"ואת חושבת שהם יהיו נקיים מספיק"? שאלה סמדר בדאגה,

"סבתא שלי השנייה, לא זו מהליפה, הייתה אומרת ש"בית צריך להיות מספיק נקי כדי שלא יקבלו בילהרציה, ומספיק מלוכלך כדי שירגישו נוח". אני חושבת שזו עצה ממש טובה. זה עונה לשאלה שלך?" חייכתי.

"בינתיים בואי נחליף את הליפה והסקוץ' בספוג רך או ביד עם סבון, ובואי נלמד את הילדים לסבן את עצמם, ונראה לי שבעיית הוויסות החושי תעבור מעצמה".

"אולי באמת יש מסורות שלא צריך לשמור, כי הן כבר לא מתאימות" אמרה סמדר בהרהור. "נשים חכמות יודעות מה כדאי להחזיק ומה כדאי לשחרר" אמרתי,

נפרדנו בחיבוק.

חג שמח!


בתמונה: יציאת מצריים של ילדי עין השופט בהובלתו של עוזי לושי, מסורת ששווה לשמר





3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול