שישי שמח! איזה כיף שמזג האויר התקרר ואפילו לפעמים יש אווירה של סתיו!
"את מה שההורים שלי לא נתנו לי השגתי לבד, בזכות מה שהם כן נתנו לי" אמר פעם גיל מאור, נדמה לי. יום הולדת הוא תמיד יום של הגיגים עבורי, הפעם היו קצת פחות הגיגים, אבל היו כמה. אחד מהם עסק בחוויות ילדות שממשיכות להדהד הלאה לתוך החיים ובסיפורים שאנחנו מספרים עליהן. "אלה הזיכרונות שלי ואני אבחר איך לראות אותם" כתבו אילונה אנדרוז, זוג סופרים חביב עלי. עד כמה הסיפורים שאנחנו מספרים לילדים שלנו על דבר קובעים? האם האירוע עצמו הוא הקובע, או הסיפור שאנחנו בוחרים לספר עליו? אני עוסקת הרבה ב"לספר את הסיפור" כאמצעי התערבות. התערבות במה? באופן שבו ילדים ומבוגרים תופסים את מציאות חייהם, את עצמם ואת מצבם.
בשנים האחרונות אנחנו חווים מציאות שבה אנשים לוקחים חוויות קשות ומורכבות שעברו, ויוצרים מהן סיפור אחר, התגברות, גבורה, הצלה, תיקון, השראה.
ביום ההולדת הזה הייתי בת 53 ונזכרתי בסיפור עוגת הבית שאני רוצה לספר לכן היום.
מעשה שהיה כך היה; באחד מימי ההולדת שלי נחתה על סבתי השראה. סיפרתי לכן כבר על חוברות ה"בורדה" שהיו רכיב חזק בילדותי, שבהן גרו דוגמאות לתפירה וסריגה ביחד עם רעיונות יפיפיים ומבהיקים לעוגות. ימי הולדת בילדותי היו אירוע מרובה ציפיות ולחץ. הבנתי, בדרך הבלתי מילולית שבה ילדה מבינה דברים, שזה אירוע שצריך להיות בדרך מסוימת כדי שאני אצא ילדה מספיק שווה או לפחות לא חריגה. הרבה דברים בילדות שלי נראו לי לא רגילים והוציאו הודעת שגיאה. הרבה בזכות המבוגרים מסביב, ומה שהיה להם להגיד בנושאים שונים. אבל בואו נחזור ליום ההולדת ולבורדה;
באחת מהחוברות ראיתי עוגה בצורת בית, עם ממתקים. כמו של עמי ותמי, רק בלי המכשפה.
התפעלתי ממנה חזור והתפעל, ומסתבר שסבתי החליטה שתעשה מעשה ותכין עבורי את העוגה. לא זו בלבד, אלא שתשלח אותה כל הדרך משדה משה בדרום לעין השופט בצפון. אתם מבינות, בילדותי זו הייתה דרך שארכה כארבע שעות נסיעה! כך שתעמוד ליד מיטתי בתאריך יום ההולדת שלי. וכל זאת באוגוסט המהביל, שלא עשה שום טובות לעוגות עם קרם. אני רק יכולה לשער כמה מאמצים וארגונים דרש המבצע הזה. היא עשתה עוגה שנראתה לי אז ענקית, והיתה עשויה מעוגת שוקולד, שצופתה בקרם וקושטה בממתקים והונחה על דלת של ארון בגדים, או שלפחות כך סופר הסיפור.
זה היה בתקופה שבקיבוץ קיבלנו 4 קוביות שוקולד ביום שישי. עוגות ענק בצורת בית לא היו בנורמה, משום בחינה.
אז סבתא הפיקה והדודים נסעו והביאו את העוגה וכל הדבר הזה הונח ליד מיטתי והיה שם בבוקר כשהתעוררתי.
אני זוכרת את התדהמה שהרגשתי כשקמתי וראיתי את העוגה. ביחד עם התדהמה, הגיע חשש. כי היה לי ברור שהעוגה לא תקבל את הכבוד המגיע לה.
העוגה הגיעה, אבל זה לא היה הזמן שהוחלט שבו תהיה יום ההולדת שלי, אז לא שמו בעוגה נרות, אפילו שהיה תאריך יום ההולדת שלי. המטפלות מיהרו לחתוך את העוגה בארוחת הבוקר ולהגיש אותה לילדים במסגרת השגרה הרגילה, שלא היה בה מקום לעוגות גדולות ומיוחדות.
כשאמא שלי הייתה מספרת את הסיפור הזה, היא נהגה להוסיף "אף אחד לא צילם את העוגה ואפילו לא הזמינו אותנו לראות אותה לפני שחתכו", מה שתמיד שיעשע אותי, כי תכל'ס מה כן הזמינו את ההורים לראות?
גם סבתי, שהכינה את העוגה, הייתה מאוכזבת מהעובדה שהעוגה לא קיבלה את המקום וההתפעלות שהיא חשבה שמגיעים לה מהסביבה. "ככה זה בקובוץ שלכם" היא היתה אומרת ביריקת בוז, תוך הדגשת שם הגנאי שהיא וסבא נתנו לקיבוץ. "לא יכולים לסבול יופי והשקעה ". והייתה מקנחת את הסיפור בתיאור של כמות הקמח, הביצים והקקאו שהיו בעוגה הענקית ובמילים "איזה בזבוז". אבל, אתן כבר בטח מבינות, היה אדם אחד שעליו העוגה לא היתה מבוזבזת. והאדם הזה היה אני.
כשגדלתי, החלטתי שאני הולכת לשנות את הסיפור, שאמנם העוגה שלי לא קיבלה את הכבוד הראוי, לא צולמה ולא נאכלה תוך יראת כבוד, אבל אני הולכת לייצר לה בנות ונכדות – שישיגו את מה שהיא לא קיבלה. וכך יצא שליום ההולדת השבעים של סבתי, אפיתי לה עוגת בית ענקית, על חתיכת עץ גדולה שאמנם לא היתה דלת של ארון, אבל לגמרי היתה יכולה להיות.
אפיתי את עוגת הבית שוב ושוב, בכל פעם שמישהו חשוב בחיי רצה לקשט בה אירוע יקר לליבו, ובכל פעם העוגה זכתה לכבוד, ולערימת ילדים ומבוגרים שהתגודדו סביבה וחשבו מאיזה צד שלה בא להם להתחיל לאכול.
ובכל פעם כזו, סיפור העוגה מילדותי, שהיה סיפור של בדידות, וביטול – הפך להיות זרע שהצמיח עץ שלם של עוגות וחוויות, של שמחה, ייחוד, כבוד ושייכות.
ככה זה עם רגעים שחופרים בך בור, אפשר לשתול שם משהו שמניב ברכה, וכוחו עובד גם מעבר לחלל ולזמן.
בתמונה: העוגה מהחתונה של ליאן ורמי והעוגה מהחתונה של עידית ועינב, הצילומים באדיבות הכלות הנדיבות.
Comentários