top of page
חיפוש

להתעכב על טעם החיים

שישי שמח, בסופו של שבוע מלא ערך ובשורות טובות. חלק מהבשורות הטובות הגיעו מקולגות ותלמידות שכתבו לי על השפעתי והשפעתו של פיבוט על חייהן המקצועיים והאישיים ומילאו לי את הלב עד הקצה באהבה והערכה.

ההודעה שקיבלתי מגל היתה כזו: "כבר מזמן לא נפגשנו וחשבתי שזו הזדמנות לכתוב שאת מלווה אותי גם מרחוק (דרך הפייסבוק ובכלל שהקול שלך איתי). לא מזמן העברתי ישיבה לצוות הרב תחומי אצלנו, אחרי שהקולות השיפוטיים כלפי הורים התגברו וכבר לא יכולתי לשאת, בנושא של חווית ההורות שלי לילדים עם צרכים מיוחדים. הדבר היחיד שהבאתי שם שהוא לא שלי, הוא דברים שפעם כתבת עוד בפורום בתפוז על האבחון של הפסיכולוג ששם זרקור על קרב אקדחי המים ועל לספק דלק למשפחות, זה גם המקום היחיד במפגש שגרם לקול שלי לרעוד. נתתי לך קרדיט כמובן ויש לך קרדיט גדול אצלי בלב תמיד".


שתבינו, הפורום בתפוז כבר סגור כך וכך שנים, כך שמה שכתבתי היה לפני לפחות עשור, לכן ביקשתי מגל שתשלח לי את הקטע שכתבתי, שהיה תשובה להודעה כלשהי שם, גל שלחה וכתבה שהקטע הזה מלווה אותה לאורך שנים. אז קראתי.

ממרחק השנים – שוב עלו בי דמעות של חמלה וגם קצת גאווה; שאני עדיין זוכרת ומלמדת שהתפקיד הראשון במעלה שלנו כבני אדם וכאנשי מקצוע הוא לעזור לזולתנו להאמין בעצמם, להתחזק בדרכם ולהרגיש בטוחים יותר בעולם, להיות ברווחה ובהשתתפות טובה, כמו שאומרים אצלנו בפיבוט.

והנה הוא:

אני זוכרת שבאנו עם בננו לפסיכולוג, שהוא מטפל בחסד בעיני. בפגישה הראשונה, ישבנו שלושתנו בחדר שלו, ולי היה ברור שאנחנו מתחילים למנות את הבעיות.

למה?

כי זה מה שאני וכל מי שהכרתי בעולם הטיפולי בחוויה שלי, עשה עד אז.

אבל הפסיכולוג הקדיש פגישה שלמה ומלאה, בסבלנות ובהתפעלות, לשאול את בני ואותנו על הדברים הטובים והיפים שיש בנו ושאנו אוהבים לעשות ביחד.

עשיתי תזה בפסיכולוגיה חיובית, חוסן נפשי זה לגמרי הדבר שלי, ולא הבנתי למה הוא לא מגיע לתכל'ס, לבעיות.

אבל בשעה הזו, אבן בגודל שמונה מאות מיליון טון, שבכלל לא ידעתי שישבה לי על הלב, התפוגגה משם.

פתאום יכלתי לנשום, והעולם הפך אופטימי יותר. חשבתי שאנחנו בעצם לא כאלה דפוקים, ואולי אפילו די בסדר.

אני זוכרת את התיאור שלנו את קרבות רובי המים בדשא, הורים נגד ילדים, והצחוקים. ואת הפסיכולוג מתפעל, בעיניים צוחקות.

לעומת החוויה הזו, אני זוכרת את אחד השאלונים אצל הפסיכיאטר; שאחרי שלושים פריטים שכללו "האם הילד משקר, גונב, צועק"...

שאלו שם מה המשפחה עושה ביחד. אני זוכרת שאמרתי בבכי לבעלי "כלום, אנחנו לא עושים כלום"... הו, הייאוש...

אחרי כל כך הרבה "לא", לא נשאר לי אפילו מקום קטן של "כן."


הפגישה הזו אצל הפסיכולוג, עשתה מהפך בדרך שבה אני מנהלת פגישות ראשונות עם הורים ועם ילדים. יותר מכל תואר ויותר מכל עקרון.

אני לא בטוחה שאנו מבינים את התפקיד הקריטי שלנו בהשבת האהבה והאמונה של ההורים בילדם. (כי ילדים יותר שומרים אמונים).

אנו כל כך ממהרים לסמן את הקלקולים ,כדי שנוכל לתקן...

לפעמים כדאי להתעכב שניה על טעם החיים. על קרב אקדחי המים.

רגע של אינטימיות, של שמחה, של משפחה ביחד. לפעמים די ברגע הזה כדי לספק דלק לכל המשפחה.

נורא קל לשכוח את זה. נורא חשוב לזכור.


בתמונה: רגע משפחתי עדכני, פחות קרבות, עדיין מים




30 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page