הם סיפרו שהפגישה הקודמת היתה ממש משמעותית. הם הבינו שהם עושים הכל בשביל הילד שלהם. הבינו שזה שאומרים לו "אתה יכול הכל", לא באמת עובד אם לא מבצעים את הרעיון הזה במציאות.
כשהיה צעיר יותר היה כל כך פגיע והבהלה של לשמור עליו היתה עצומה. איכשהו, הם נשארו בעמדת השמירה וההגנה עד עכשיו, ועכשיו הוא הפך לרודן, הוא דורש שירות מייד ובצעקות; מים, תה, אוכל, לא משנה מה זה, לא משנה איפה נמצאים ההורים, הם נדרשים להגיע ולספק את הרצון מייד, אחרת הוא בוכה וצועק.
אמא סיפרה שלפני כמה ימים נפלה לו כפית. הוא צעק והיא נזכרה שהיא אמורה לתת לו להרים את הכפית, כשהיתה ממש כבר ליד הכיור.
"אני מתאמנת בלתת לו להיות עצמאי" היא סיפרה. "אבל לפעמים אני נזכרת מאוחר ואז מרגישה ממש לא טוב עם עצמי, מה לעשות כשזה קורה בפעם הבאה"?
"תעצרי מייד, עם הכפית ביד", עניתי, "ותגידי בקול רם מה קרה לך: וואו, אתה יודע שלרגע התבלבלתי, ושכחתי שאתה בעצם גדול וחזק ויכול להרים בעצמך כפית מהרצפה, לשים אותה בכיור ולקחת אחרת".
"ואז מה לעשות"?
"ואז ללכת ולשים את הכפית בחזרה על הרצפה"
"ואם הוא לא ירצה לקחת אותה לבד?"
"אז תקחו אותה ביחד, אחד יחזיק בראש ואחר בזנב"
צחקנו.
"ומה עם הגמילה שרציתי?" אמא שאלה
"רגע", אמרתי,
"תני לו איזה שבוע להיות גדול וחזק, ואז נדבר"
איור מקורי: אפרת ערמוני
Comments