להקשיב לאדם בלי מילים

שישי שמח, השבוע עף לו במהירות שיא והשאיר אחריו מלא סיפורים חדשים וישנים.

באמצע השבוע השלמנו את כתיבת החלק הכמעט אחרון של קורס פיבוט, על מצוקות שנובעות מקשיי השתתפות בסדר היום, ונזכרתי בסיפור על הרב.

יום אחד התקשר אלי ד"ר אבנר, עמית יקר שעבד איתי במספר מקרים וביקש לשלוח אלי לקוחות שלו להתייעצות.

"מדובר בהתייעצות דיסקרטית ביותר" אמר לי ד"ר אבנר, "המטופל הוא אישיות חשובה מאד" "נהדר" עניתי לו "אשמח לעזור".

אבנר הוסיף וסיפר שהמטופל שהפנה עבר אירוע מוחי קשה לפני יותר משנתיים, הוא בן למעלה משמונים ואינו מדבר כמעט, הוא הבטיח שהוא במצב רפואי יציב ושאין צורך בשינוי תרופתי "זה נראה לי ממש מקרה בשבילך" ואז חתם את השיחה ב"בהצלחה".

לא עברו מספר דקות ושוב צלצל הטלפון, הפעם ממספר חסום.

"שולם וברויכה" אמר האדם בצידו השני של הקו "אבקש לדבר עם הגברת גונן המומחית לצעקות" "מדברת" עניתי בחיוך "במה אוכל לעזור לך?" "דרוש לנו יעוץ בנושא חשוב מאין כמוהו" ענה הדובר, שהציג את עצמו כרב מנחם מנדל. "כך הבנתי מד"ר אבנר" עניתי, "במה מדובר?" "זה הרב הקדוש שלנו" אמר הרב מנחם מנדל, "הוא.... הוא צועק" ומייד הוסיף "שמעתי שאת מומחית לצעקות, תוכלי לבוא לראות אותו?" "בוא נתחיל מלקבוע פגישה שבה אתרשם מהפרטים, ואחר כך נראה אם יש צורך בביקור" עניתי

קבענו מועד לפגישה טלפונית, כאשר על הקו עלו אישה שהוצגה כרבנית ברכה, ביחד עם הרב מנחם מנדל. המטופל שבו דובר היה הרב הזקן, האהוב והמכובד של הקהילה, נקרא לו רב שולם. הרבנית ברכה היא אשתו של רב שולם, ומנחם מנדל הוא בנו ויורשו.

השיחה התארכה כי לקח זמן מה לקבל את כל הפרטים. אין מדברים סרה בזולת, והרבי צועק, כך שהיתה לנו מגבלה של דיבור ישיר.

הסברתי לפונים שצעקות זה ביטוי של מצוקה, ושאני, בדיוק כמו ד"ר אבנר – מתייחסים לבריאות והרווחה של האדם, וצריכים פרטים על ההתנהגות שלו, במיוחד כשהוא אינו יכול למסור את מצבו במילים.

לקח לברכה ומנחם מנדל זמן להשתכנע, אך מרגע שנתנו לעצמם אפשרות לדבר, המילים לא פסקו. "מהרגע שקרה האירוע ידענו שאנחנו נשקם אותו" סיפר מנחם מנדל, "הרופאים אמרו שהנזק גדול, אבל כל העיר התפללה וכשנודע שהרב חוזר הביתה אנשים עמדו בתור כדי להיבחר להיות אלה שיזכו לשבת עם הרבי וללמוד איתו תורה"

"כשאתם אומרים שיקום, למה אתם מתכוונים?" שאלתי אותם "איך בדיוק נראה השבוע של הרבי?" "הוא קם בבוקר ושותה כוס תה ועוגיה, כמו שתמיד עשה" התחילה ברכה "בשמונה מגיע רב יאש, לקרוא איתו בגמרא", "רב שולם קורא בגמרא?" שאלתי בתדהמה והרבנית נשפה בתסכול וענתה "רב יאש קורא בגמרא ורב שולם יושב לידו ומקשיב". "כמה זמן זה לוקח?" שאלתי, "עד תשע וחצי" ענה מנחם מנדל "אבל כבר בתשע מתחיל..." "הצעקות?" השלמתי במקומו. "וגם דופק עם היד על הכסא" אמרה ברכה "חזק" הוסיף מנחם מנדל "הרב הוא אדם חזק". "ואז מה אתם עושים?" שאלתי, "מביאים ארוחת בוקר" ענתה הרבנית "והוא אוכל והרעש נפסק".

כך הם תיארו את סדר היום, שהיה מחולק לקריאה בכתבי הקודש, לטיפולים שונים כמו תרגילי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת, כאשר באמצע היום מוקדשת שעה למנוחת הרבי. משמונה בבוקר ועד שבע בערב, סדר היום של הרבי נראה כמו לוח זמנים של אדם במלוא בריאותו ומרצו.

"בואו נניח שבכל פעם שהרב צועק ודופק, הוא מביע מצוקה" אמרתי להם "עכשיו בואו נסמן על סדר היום שלו את כל המקומות שבהם הוא מביע מצוקה ונראה מה הוא מנסה להגיד לכם".

עברנו על סדר היום. הצעקות, הדפיקות, ההירדמות בכיסא והקללות היו רבים, רבים מאד. "לפעמים הוא מתנגד לקום בשבע מהמיטה" אמרה ברכה, הוא מושך אחורה ועושה תנועה של נפנוף עם היד, זה גם נחשב מצוקה?" "מה את אומרת?" שאלתי את ברכה, "הוא אף פעם לא אהב לקום מוקדם" ענתה ברכה "אבל צריך". "למה צריך?" שאלתי בשקט,

"הוא צריך להשתקם" אמר מנחם מנדל "הקהילה מחכה לו שיחזור, הוא צריך לעבוד קשה ולהשתקם". "כשאתה אומר להשתקם, למה אתה מתכוון? " שאלתי "איך זה ייראה כשהוא יהיה משוקם?" "הוא יחזור לדבר, ללמוד, לייעץ לאנשים, לזמר זמירות, להיות הרבי האהוב והנערץ שהוא היה" אמר מנחם מנדל, אבל הקול שלו קצת נשבר כשהוא אמר "היה".

"אני חושבת שאחרי קרוב לשלוש שנים, שבהן עשיתם את כל מה שאתם יודעים, והשגתם את אנשי המקצוע הכי טובים ועבדתם עם הרבי שוב ושוב כל יום, אולי צריך לשים מטרה חדשה". "איזו מטרה?" שאלה הרבנית ברכה, "כבוד" אמרתי "הרבי מסמן לכם בהתנהגות שלו איפה הוא עייף, רעב, מותש, ומה ממש לא מתאים לו לעשות, השאלה שלי היא, האם אתם מוכנים לכבד את מה שהרבי אומר לכם שהוא צריך, גם אם אין לו מילים יותר?"

"את אומרת לוותר עליו?" אמר מנחם מנדל בכעס ובכאב "אנחנו לא נוותר! נעבוד קשה ונתפלל ובעזרת השם יגיע נס" "זה בדיוק העניין" אמרתי "העבודה הקשה לא מביאה לכם את הנס, הרבי מנחה אתכם בהתנהגות שלו ואתם לא מסכימים להקשיב לו. זה הזמן לאפשר לרבי רווחה, לתת לו את מה שהוא צריך עכשיו. פגיעות של מערכת העצבים צריכות מנוחה ועדינות כדי להחלים. בואו תנסו, מה יש להפסיד?"

"מה לנסות?" שאלה הרבנית ברכה, "בואו נלך למקום שבו הוא לא צועק בכלל" אמרתי והסתכלתי בדף סדר היום. היה קל לראות כי צבעתי את כל המקומות שבהם הופיעו התנהגויות מצוקה בצהוב, ואת המקומות של הרווחה בכחול. תשאירו רק את הפעילויות שצבועות בכחול. תנו לרבי לקום מתי שהוא מתעורר, לנוח מתי שהוא צריך, תוציאו אותו לספוג אור שמש ולהתבונן בציפורים ובפרפרים בגינה, תשירו לידו – כי הוא אוהב את זה ומזמזם עם השיר, ובואו נחכה שבועיים ונראה מה יהיה.

"ומה נגיד לקהילה?" שאל מנחם מנדל בדאגה, "שהרבי בחופשה בהוראת הצוות המטפל" אמרתי בחיוך. קבענו פגישה לעוד שבועיים.

הגעתי לשיחת הטלפון שקבענו בחשש רב, עבדתי כל כך קשה לשכנע אותם, מה יהיה אם תוכנית הרווחה לא תעבוד? השיחה מהמספר החסום הגיעה בדיוק בשעה היעודה, בצידו השני של הקו היו שני אנשים נרגשים; "הוא אמר את שמי" קראה הרבנית ברכה בהתרגשות, "נתתי לו לישון כמו שאמרת, בבוקר, והבאתי לו את כוס התה והעוגייה לחדר השינה. הוא ישב ליד השולחן הקטן ואחז בידי ואמר לי ברוכי, זה השם שהיה קורא לי רק בינינו". "הוא שר עם החזן" אמר מנחם מנדל, שהיה ניכר שהתקשה לחכות לתורו לדבר "החזן בא לשיר לו זמירות לקראת החנוכה והרב שר איתו, זה נס גלוי!" "אני שמחה שכיבדתם אותו והקשבתם לו, אפילו כשלא היו לו מילים, מילאתם מצוות כיבוד אב וזכיתם לנס גלוי, נס של רווחה" אמרתי בהתרגשות.

שבת שלום, שנזכה כולנו לרווחה ולניסים גלויים.

בתמונה: עד כמה קשה היא מצוות כיבוד אב ואם (קישור)