חיפוש

להפוך כאב לשמחה

שישי מבורך אחרי שבוע שעבר במהירות הבזק, מלא תוכן וערך.


הסתכלתי בלוח הזמנים שלי לשבוע הבא וגיליתי שביום שלישי הקרוב ה3.5.22 במסגרת שלישי מעשיר – אדבר על מכות ונשיכות של ילדים,

לכבוד הנושא הממש מעניין הזה, נזכרתי בסיפור חמוד מלפני ככה וככה שנים, הנה הוא פה להנאתכם;


באותה תקופה הדרכתי צוות של פעוטון פרטי, מקום מקסים ומכיל להפליא.

יום אחד קראה לי אלונה, מנהלת הפעוטון בדחיפות, "יש ילדה שנושכת ממש חזק" היא אמרה "את חייבת לבוא לראות איך לעזור",

באתי לביקור וראיתי את שיראל פעוטה בת שנתיים וחצי, מתוקה ועגולת לחיים, ששיחקה ודיברה והיתה מכל בחינה "תואמת גיל", שזה איך שאנחנו, במקצועות הטיפוליים שעובדים עם ילדים, אומרים "נראה לנו שהכל ממש בסדר".

"מה בדיוק הבעיה?" שאלתי את אלונה,

"היא נושכת ילדים ממש ממש חזק" ענתה אלונה, "אני לא יכולה להסביר להורים של הילדים שננשכו איך קרה דבר כזה".

"באיזה מקום בגוף של הילדים היא נושכת?" שאלתי, כי זה ממש חשוב להבין את ההקשר, "ובאילו מצבים?" הוספתי והקשיתי,

"אה, המקום זה קל" ענתה אלונה "היא נושכת אותם בלחיים".

"ברצינות?" שאלתי "זה מקום ממש לא רגיל".

בתוכי נהייתי די מודאגת. כל הפעמים בעבר שפגשתי ילדים שנשכו ילדים אחרים בפנים היו של ילדים עם בעיות ממש לא נעימות, צפיתי בשיראל בגן וכמובן שלא ראיתי אף נשיכה, אבל היה לי ברור שהן מתקיימות.

"דיברת עם ההורים?" שאלתי את אלונה הגננת,

"אמרתי להם שהיא נושכת" אמרה אלונה, "אבל את יודעת שאנחנו מתייחסים לנשיכות בגיל הזה כחלק מההתפתחות, ולא אומרים להורים של הילדים הנשוכים מי נשך, וגם מה יעשו ההורים חוץ מלהרגיש רע?"


"אני רוצה לדבר עם אמא של שיראל" אמרתי

אלונה לא התלהבה, אבל הכירה אותי כבר מספיק כדי לא להתנגד, וכך יצא שהתקשרתי לשרית, אמא של שיראל. שרית פגשה אותי כבר בראשית השנה במפגש הפתיחה של הפעוטון, שבו דיברתי קצת עם ההורים על האתגרים של הגיל ועניתי לשאלות, כך שהבינה את תפקידי בפעוטון.

"אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות שיעזרו לי להבין איך לעזור לשיראל להפסיק לנשוך ילדים בגן" אמרתי לשרית,

"נשיכות זה התפתחותי, לא?" שאלה שרית בדאגה, "זה לא מעיד על איזו בעיה, נכון?"

"צפיתי בשיראל ונראה שהיא ממש מתפתחת ומתפקדת מצוין, אז לא נראה לי שהנשיכות הן בגלל תסכול או עיכוב שפתי או תקשורתי" אמרתי לשרית.

"איך שיראל מתמודדת רגשות חזקים בבית? נגיד אכזבה כשהיא לא מקבלת דבר, או שמחה והתרגשות של פגישה עם אדם אהוב?" "ממש טוב" ענתה שרית. "לפעמים היא בוכה או מתפרצת קצת, אבל ממש לא משהו חריג".

"אם כך אולי תוכלי לספר לי משהו על הקטע של הנשיכות בלחיים של הילדים, כי לא לגמרי ברור לי למה שיראל נושכת דווקא בלחיים, זה דבר לא רגיל".

שקט השתרר בצידו השני של הקו ואז שרית אמרה בקול שקט ומבוהל: "היא נושכת בלחיים?"

"כן" עניתי, "ממש רק בלחיים".

"זה מנהג שלנו בכל המשפחה" אמרה שרית בשקט, וצליל דק של אשמה עלה מדבריה. "כשיש תינוקות ופעוטות אנחנו נושכים להם את הלחיים וגם את הלחיים של הטוסיק, בעדינות, את יודעת, כי הם כאלה מתוקים ורכים, והלחיים הן רכות ושמנמנות"...

קולה של שרית הלך וירד עד שנמוג ואז היא שאלה: "את חושבת שהיא עושה את זה בגללנו?"

"נראה לי שכן" אמרתי לה "ואלה דווקא חדשות ממש טובות".

"חדשות טובות?" שאלה שרית בחשש "איך זה חדשות טובות?"

"בטח חדשות טובות" עניתי "כי אפשר לתקן את המצב ממש בקלות, עכשיו כשאנחנו יודעות מה קרה"

"אבל אנחנו לא נושכים חזק" אמרה שרית, שהיתה עדיין במערבולת של אשמה, "למה היא נושכת כל כך חזק?"

"כי בגיל שנתיים וחצי עדיין פעוטות מתקשים לווסת את עוצמת הכוח שלהם, ולכן ייתכן שאין לה אפשרות לנשוך חלש" עניתי.

"מה לעשות?" שאלה שרית "תגידי מה צריך לעשות ונעשה",

"תצטרכו לשנות את המנהג המשפחתי שלכם" אמרתי "את חושבת שכולם יסכימו?"

"בטח, בטח" ענתה שרית "לא התכוונו שמישהו ייפגע".

"אני מציעה שתחליפו את הנשיכות בנשיקות" הצעתי "ותסבירו ותראו לשיראל איך נותנים נשיקה במקום לנשוך".

הסברתי לשרית מה להגיד ואיך לשבח את שיראל ולהתפעל ממנה בכל פעם שתנשק במקום לנשוך.


שיחתי עם שרית התקיימה ביום חמישי, ובהמולת סוף השבוע לא עדכנתי את אלונה הגננת.

כשהתקשרתי ביום ראשון, אלונה ענתה לי בצחוק.

היא סיפרה שהצוות היה דרוך למנוע נשיכות, כך שכששיראל ניגשה לפניו של אחד הילדים ואחת המטפלות החלה לרוץ לכיוונה ולצעוק "לא" , כולן נדהמו לראות ששיראל נישקה אותו בשתי הלחיים.

הילד המנושק בכה, כי הוא נבהל מהצעקות והריצה, ושיראל הרימה את עיניה אל המטפלת ואמרה "לנשק זה נעים לנו" והלכה לשחק.


שבת שלום, שתמיד נמצא דרך להפוך כאב לשמחה!

בתמונה: גני דרקונים נסתרים מאת Anna Chaput




2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול