להחזיק את האור ולדחות את החושך

השבוע מלאו 15 שנה לפטירתו של עינב בריל, חברי, ולכבודו, סיפרתי בחמש פגישות נפרדות על המשפט שהיה אומר: "לא אכפת לי איך את מרגישה, אכפת לי איך את נוהגת בי."

הסיבה שהעליתי את המשפט הזה, היא שבחמש פגישות נפרדות במהלך השבוע עלו מצבים שבהם אדם אחד נוהג באדם אחר באופן פוגע, מטריד ומכאיב.

הדבר שאני פוגשת הכי הרבה כשמתחילים לדבר על מצוקה ורווחה הוא מה שאני קוראת "אירועי שמירה והגנה", אנשים אחרים קוראים לזה לרוב אלימות או תוקפנות.

בתוך מערכות יחסים שמחזיקות לאורך זמן אירועי שמירה והגנה, אפשר לראות מגוון תפקידים שאנשים מחזיקים - ובעיקר אפשר לראות איך מערכות שלמות נדבקות בהרגלי הפגיעה, הקורבנות, ההתעלמות וההסברה.

אתן מבינות, בתחום הבין אישי, שבו שוחים במשותף רגשות, דפוסי תקשורת והרגלים שונים, אנשים מסבירים הרבה.

מה יש להסביר?

בדרך כלל כשאנשים עוצרים ומסבירים, זה כי מה שקורה, ההתנהגות, ההתנהלות שלהם או כלפיהם – נראה בעיניהם שונה או חריג, מהצד הגרוע.

תחשבו רגע על מצב שבו מישהו נכנס אליכם הביתה, מתי אתם מסבירים דברים לאנשים אחרים?

כשנראה לכם שהבית לא נקי או לא מסודר, כשיש איזה חור בקיר או דבר אחר שהעין עוצרת עליו והאדם שואל "מה זה, זה?"

"היא אומרת שהיא אוהבת אותי ויש לה רגשות חמים כלפי מבפנים" אמרה לי שירה, "היא פשוט לא מראה את זה החוצה, את מבינה, היא גדלה בבית קר רגשית עם..." פה עצרתי וסיפרתי לשירה שתפקוד זה מה שאדם מצליח לעשות בפועל, רגש והתנהגות, כמו תפקוד במשימות חיי יומיום, הם לא אירוע פוטנציאלי - הם אירוע מעשי, שיש בו אפס או אחד: עושה או לא עושה.

כל ההסברים, במיוחד גיוס העבר והסברים שנשמעים פסיכולוגיים או טיפוליים, הם כתוביות מתחת למצב שבו אדם מתנהג באופן שגורם למצוקה, כלומר - מפריע ופוגע בזולת.

 "זה לא קצת פשטני?" שאלה שירה, שהיא אישה חכמה ומלומדת.

"פשטני זו הגירסה המעליבה של פשוט?" שאלתי וצחקתי, כי לפעמים המשפט הזה של עינב תופס אנשים לגמרי לא מוכנים, זו עדשה פשוטה ומטרידה מאד, ממש כמו העדשה של מצוקה ורווחה.

פשוטה, בסיסית, וההתבוננות דרכה משנה חיים והתנהלות.

בפגישה עם מפקחות השבוע, שאלתי איך יודעים שתוכנית הטיפול של ילד עובדת.

מלא אנשים עובדים, בעזרת ערימות של טפסים, כדי ליצור, לתעד ולסנכרן את תוכניות הטיפול של ילדים, אבל איך יודעים אם הטיפול עובד או לא?

אחת המפקחות אמרה שהיא יודעת "לפי הבטן", ואני חשבתי שהבטן שלי מספרת כלמיני דברים, אבל אני לגמרי לא בטוחה שהיא כלי טוב כדי להעריך בעזרתו אם טיפול עוזר לילד או לא.

״מה המטרה שלנו בטיפול?״ שאלתי, "ואיך נדע שהיא הושגה?"

ואז עניתי, כי זו באמת התשובה היחידה, שאנחנו נמדוד רווחה ומצוקה, ונסתכל אם הפעולות שאנחנו עושים בעולם הזה עוזרות לרווחת הילד ומשפחתו או לא - ואם לא, נעשה פעולות אחרות.

"ומה אם מבפנים מישהו מרגיש רגשות קשים כלפי?" שאלה שירה מהסיפור הקודם.

"ומה?" שאלתי אותה בחזרה ואמרתי;

"כל עוד אדם נוהג כלפי באופן שאני יכולה להיות ברווחה ונעים לי איתו, מה זה חשוב מה הוא מרגיש מבפנים? מבחינתי שיהיו בתוכו להבות הגהינום, העיקר שינהג כלפי באופן מיטיב."

"זה לא יתפוצץ בסוף?" שאלה שירה, "כל הרגשות האלה שהוא מרגיש מבפנים?"

"היו לך אנשים שלא אהבת, ואפילו לא סבלת, שנאלצת להיות נחמדה אליהם ולטפל בהם?" שאלתי את שירה.

"כן, בטח" היא ענתה, ומנתה קולגות ובני משפחה ושכנים.

"והתפוצצת?" שאלתי בחיוך.

שירה חשבה רגע או שניים ואמרה שלא, היא לא התפוצצה.

"ואם אמנם אדם מחזיק רגשות עזים שמפריעים לו לתפקד, תפקיד של מי זה לנהל אותם?" שאלתי.

"תפקיד של אותו אדם" אמרה שירה.

"אז מה את רוצה שאעשה במקום להסביר ?" שאלה שירה.

"אני רוצה שתכיני רשימה של ההתנהגויות שאת מסבירה היום, רשימה של מה שקורה עכשיו שקשה ומטריד, ובצד השני של הרשימה אני רוצה שתכתבי מה כן, מה את רוצה שיהיה."

עשינו ניסיון קטן, וגילינו ששירה לא יודעת מה כן, וגם כשהצבתי בפניה אפשרויות למה אפשר לרצות, היא לא הצליחה לדמיין שהן יכולות לקרות בחייה.

אתן מבינות, מי שחי זמן ארוך במצוקה, לא יכול לדמיין רווחה, מי שמכיר צעקות ואיומים כהרגל במרחב המשפחתי, מתקשה לדמיין שיחה או פעילות משותפת שנעים בהן, שכולם מרגישים בטוחים.

כדי לצאת מעמק הבכא של המצוקה ולהגיע לרווחה, יד אחת צריכה להחזיק את מה לא;

מצבים שבהם לא אסכים להשתתף והדרך שבה אנהג כשמישהו ינסה להזמין אותי למצב כזה, לדוגמה; לספר לי מה אני לא, להפנות כלפי האשמות, לאיים עלי כדי שאעשה דברים.

ויד אחת צריכה להחזיק את מה כן; את המיומנויות והכישורים לקיים תקשורת ויחסים שמבוססים על שמירה והגנה וביטחון לכל השותפים, הבעות של רגש חיובי, עזרה, תמיכה ועמידה משותפת איתנה - פעולות, בעולם האמיתי, של מתן עזרה, של טיפול, של נוכחות משותפת במרחב שיש בו עניין והנאה.

שני המרחבים האלה, שתי הידיים, פועלות במשותף, כי ממש כמו בבראשית; "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." (בראשית יב' א')

ואברהם שואל את ה' מה יצא לו מזה, מה הוא יקבל אם ילך מכל מה שמוכר לו, מכל מה שהתרגל אליו? ובברית בין הבתרים, בהמשכו של ספר בראשית, ה' מתאר לאברהם בפירוט מה הוא יקבל, מה הולך להיות בעתידו.

למה צריך לתאר "מה יצא לי מזה"?

כי לצאת מהמקום שבו אנחנו עכשיו זה קשה, וזה מפחיד, במיוחד כשלא ברור לאן הולכים ואיך יהיה כשנגיע לשם.

לפעמים, כשאנחנו רוצות לעזור לאנשים לצאת ממקום אחד, כואב וגרוע ככל שיהיה, למקום אחר, כדאי שנזכור שכדי ללכת מארץ אחת, צריך לתאר את היעד, את המקום שאליו אנו צועדים, כי כדי להגיע ליעד שהוא הארץ המובטחת, יש לכוון את ליבנו ומחשבותינו לנקודת הציון הזו, שבה אנו מרגישים בטוחים ונתמכים, שבה נהיה שמורים ומוגנים, שבה תהיה לנו ולסובבינו רווחה. ואז, להתחיל לכבוש רגעים, מתחמים קטנים של חיים, שקודם הייתה בהם מצוקה – בעזרת רווחה.

עוד רגע ועוד רגע שבהם, בשקט, אנו מזמינים לחיינו את כל האיכויות מהטור של "מה כן".

עוד חדרים שבהם נדלק אור, עוד זמנים שבהם אפשר לסמוך, עוד מילים טובות, עוד מעשים מרחיבי לב.

ביחד, יד אחת דוחה את החושך ויד אחרת מחזיקה את האור.

שבת שלום

יד אחת דוחה את החושך ויד שניה מחזיקה את האור

התמונה: צ'אט מאד התקשה להבין ששתי הידיים האלה שייכות לאותו אדם, באותו הזמן.

אולי זה באמת רעיון שלא פשוט להחזיק, אבל ממש כדאי. להחזיק את האור ולדחות את החושך