לדבוק בשגרות הקטנות

שישי הגיע

הסתכלתי בפינת הרווחה של יום רביעי ועצרתי רגע לחשוב; מה באמת עשיתי השבוע לשמירה על רווחתי?

השבוע לא עסקתי בפעולות מיוחדות לשמירה על רווחתי או הגברתה, למעשה ניתן לומר שדבקתי בשיגרות הקטנות שלי ומצאתי בהן הרבה עזרה ונחמה.

קפה על המרפסת, ללכת לקנות מזון ולבשל ארוחה, לראות פרק או שניים בסידרה, לקרוא, להשקות את הצמחים, להעמיד מדיח ולסדר כלים, אלה היו הלחם והחמאה של הרווחה שלי השבוע.

גם דבר,

השיגרה היא לפעמים פעימת הלב של הקיום, שאפשר לחבק אותה ולהנות מהקצב המנחם שלה, במיוחד בזמנים שהיומיום מספק את כל הדרמה והאתגרים שצריך.

ליאת ואלי, ההורים של נרי, שישבו מולנו לשיחה רצו לדעת בדיוק איזה פעילויות מיוחדות ימלאו את אחר הצהריים והשבתות של הבת שלהם בבית לחיים;

"ומה עם חוג כלבים? ורכיבה על סוסים? וסרטים? והצגות? ונסיעות לבריכה ולים? וג'יפים?" שאלה ליאת

"אנחנו הולכים להצגה אחת לשבוע ונצטרף לפעילויות המתנ"ס בספטמבר, יש לנו מתנדבת שאופה עם הדיירים אחת לשבוע, עושים קבלות שבת וימי הולדת ונקיים גם טיול ג'יפים בקרוב, עכשיו השגרות הברוכות של הבית הן עוד חדשות לדיירים שלנו, ואנחנו קודם נוודא שהם מרגישים טוב ובטוח איתן ובבית ורק אחר כך נראה מה עוד להוסיף". אמרה איילה, מנהלת הבית

"אני נלחמתי שיהיה לדיירים במקום בו הבן שלנו נמצא עכשיו בריכה, וים וסוסים" אמר אלי

"פה אין צורך להילחם" אמרתי, "השיגרה שניצור פה צריכה להתאים לכולם, להוסיף רווחה ונחת לכולם, ולא בהכרח להיות מחוץ לבית כל יום עד ארוחת ערב זו שגרה שמתאימה לדיירים שלנו"

"אז אתן אומרות שלא תיקחו אותם לבריכה?" שאל אלי בדאגה

"אנחנו אומרות שבנייה של שגרה טובה שמתאימה לכולם היא מלאכת אריגה סבלנית, שבה אנו נשארות קשובות לרווחה של הדיירים ושל הצוות, אתם זוכרים שעכשיו יש גם מלחמה וגם לא מזמן הדיירים עברו לבית לחיים, זה זמן שבו מה שממש מחזיק את כולם אלה דברים פשוטים ונעימים, כדאי לזכור שלכל אדם יש העדפות משלו לגבי כמות הפעילויות המיוחדות שהוא רוצה לעשות, כמה הוא רוצה להיות מחוץ לבית או בסביבתו,

ושהתפקיד שלנו הוא למצוא את הנוסחה שתתאים לכל דייר ודייר שלנו, ולכולם ביחד. זה אומר לשחרר את התפיסה של "כמה שיותר פעילויות יותר טוב לדיירים" ובמקום זה להתבונן ברווחה ובהשתתפות של השותפים; הדיירים ואנשי הצוות ולבדוק מה כמה ואיפה מתאים לכולם לעשות".

זה מזכיר לי שלפני שנים רבות בהפסקה של קורס פיבוט, ניגשה אלי אימאן, אחת המשתתפות וסיפרה לי שהיא אמא לילד בן שלוש עם עיכוב התפתחותי, בדיוק למדנו על מצוקה ורווחה והיא רצתה שאעזור לה לחשוב למה הבן שלה בוכה בהידרותרפיה;

"הוא חוזר בחמש וחצי מהגן, ואז אני מלבישה אותו ולוקחת אותו לבריכה, לטיפול ברבע לשבע בערב, זה מאד חשוב לו וזה הזמן היחיד שיש לי לקחת אותו" אמרה אימאן,

"אבל כשאנחנו נכנסים לבריכה והמטפלת מתחילה לבקש ממנו לעשות דברים, הוא בוכה ולא משתף פעולה"

"מתי הוא קם בבוקר? מתי אתם יוצאים לגן?" שאלתי את אימאן

"אני מעירה אותו בשש וחצי, כי בשבע ורבע כבר ההסעה מגיעה, הגן קצת רחוק וההסעה אוספת עוד ילדים" ענתה אימאן

"אז את אומרת שהוא קם בשש וחצי בבוקר, עובד כל היום בכל הפעילויות והטיפולים בגן, וכשסופסוף הוא חוזר הביתה, את מיד שוב לוקחת אותו לעבוד בבריכה?"

"לא חשבתי על זה ככה" אמרה אימאן, "אבל עכשיו שאת אומרת את זה, הוא באמת עובד קשה כדי להצליח ללמוד ולעשות את כל מה שמבקשים ממנו"

"ואחרי כל היום הזה, הוא נוגע בבית ומייד יוצא לעבוד שוב" אמרתי ואימאן שתקה.

"אף פעם לא חשבתי על טיפול בתור עבודה שקשה לילד" אמרה אימאן, ואני ידעתי שזה רגע חשוב כי אימאן בעצמה מטפלת בילדים.

"אולי תנסי לקחת אותו לבריכה בכיף, לא בתור עבודה, ולראות מה קורה כשהוא פוגש את הבריכה בכיף שלו ולא נדרש לעשות דברים שדורשים מאמץ בזמן שהוא עייף, את יודעת, גם לילדים מיוחדים מגיעות מנוחה ושגרה" אמרתי בחיוך, וידעתי שמכאן והלאה אימאן תשים לב לרווחה ולמנוחה של הבן שלה וגם של המטופלים שלה.

שבת שלום, תהנו מהשגרות הקטנות, השמחות הקטנות, הלוואי שיחזרו ימי החול והחטופים במהרה בימינו אמן

בתמונה: ביתו של האלכימאי, מאת Rialynkv בDeviant Art