שישי שמח, מקווה שהחזרה שלכם לשגרה היתה נטולת כאבים
ושנהניתם מהגשם הראשון!
השבוע קיבלתי דרישות שלום מלקוחות וקולגות מלפני הרבה שנים ונזכרתי בסיפור ישן, שמייד גרם לי להרגיש טוב, מקווה שימצא חן גם בעיניכן!
נבו היה ילד חכם, עם לקויות למידה שהקשו עליו לקרוא ולכתוב.
שפה גבוהה, חשיבה מעולה, אבל מה, בלי קריאה וכתיבה קשה להראות את זה!
התמזל מזלו של נבו ובכיתה ב' הוא זכה לסיגל, שהייתה מחנכת מעולה שבמעולות, מסוג המחנכות שמשנות את חייהם של ילדים ומשפחות לטובה.
לסיגל היה ברור שאין שום צורך לעייף את נבו בכתיבה מיותרת שקשה לו ממילא,
כך שהיא פטרה אותו מלהעתיק מהלוח ומלכתוב ולקרוא שיעורי בית והתמקדה במה שחשוב – בלשמוע את הרעיונות שלו, בלאפשר לו להצטיין בדברים שהיה טוב בהם ולחזק אותו בכל דרך שמצאה, והיא מצאה.
הוריו כתבו עבורו את שיעורי הבית במחשב, וקראו לו את שהיה דרוש.
הוא לא אהב ספרים מושמעים, אז סבתו קראה לו ספרים בכל ערב.
בינתיים נבו הלך לריפוי בעיסוק, טיפס על קיר טיפוס, הצטיין במשחקי קופסה ובשחמט ושיפר את הכתיבה והקריאה, אבל זו הייתה דרך ארוכה וקשה.
אחר צהריים אחד, התקשרה המורה דורית, שהייתה המורה למדעים, לביתו של נבו, לילך, אימו של נבו ענתה;
"את אמא של נבו?" שאלה המורה דורית בכעס
"אני אמא של נבו" ענתה לילך וכבר ידעה שמשהו לא טוב הולך לקרות
"את יודעת שנבו במצב לא טוב?" שאלה המורה דורית
"למה את מתכוונת?" שאלה לילך
"הוא לא יודע לקרוא ולכתוב! הוא לא יודע כלום! והוא לא מטופל!" אמרה דורית, ונשמע שהיא ממש כועסת.
"בוודאי שאני יודעת" אמרה לילך, שעכשיו גם היא כעסה, "אני יודעת שלנבו יש לקויות למידה, והוא דווקא ממש כן מטופל, ואני לא מבינה מה את עושה בטלפון שלי במקום להעלות את הדאגות שלך מול המחנכת שלו ולשמוע מה קורה איתו".
"אני באמת אתקשר לברר איתה מה קורה" כעסה דורית "ותטפלו בו! כי ככה אי אפשר!"
לילך התקשרה מייד לסיגל המחנכת, וסיגל אמרה לה שממילא הגיע הזמן למפגש של הורים וילד עם המחנכת, אז שידברו על זה כבר שם.
שבוע לאחר מכן, התיישבו נבו, עם אמא ואבא וסיגל – לשיחה.
סיגל סיפרה להורים ולנבו כמה היא גאה בו ושמחה בהישגיו, הם עברו מקצוע מקצוע, סיגל אמרה מה היא יודעת שקורה והוא אמר את מה שהוא מרגיש וכשהגיעו למדעים נבו אמר שהוא לא חושב שהוא טוב בשיעור הזה.
לילך רצתה לדבר ולהעלות את האירוע שקרה מול המורה דורית אבל סיגל רמזה לה שתהיה בשקט, ומכיוון שלילך סמכה על סיגל, היא שתקה.
ואז סיגל שאלה את נבו מה היה רוצה לשפר בשנה הזו, ומה הוא לוקח לו כמשימה
והוא אמר שהוא רוצה להשתפר במדעים.
"מה קורה במדעים"? שאלה סיגל בעדינות,
"המורה דורית לא אוהבת אותי, היא חושבת שאני טיפש" אמר נבו.
לילך פיתחה עווית בידיים מרוב רצון לחנוק את המורה דורית, אבל נראה היה שסיגל יודעת מה שהיא עושה, אז היא שתקה והקשיבה.
"אתה רוצה שנדבר עם דורית?" שאלה סיגל,
"לא" ענה נבו.
"לא?" תהה אבא אסף "למה לא?"
"לא" ענה נבו בביטחון. "כי אני רוצה לדבר איתה לבד".
"אתה רוצה שאבוא איתך?" שאלה סיגל,
"אני אדבר איתה לבד" ענה נבו.
המבוגרים מסביב לשולחן הסתכלו אחד על השני במבט סקפטי, אבל נראה היה שנבו לא מושפע מהמבטים שלהם.
"בהצלחה" אמרה סיגל, והשיחה הסתיימה.
עברו כמה ימים וההורים כמעט שכחו את הנושא, והאמת שהם דיברו ביניהם וחשבו שזה יהיה מפתיע אם נבו באמת ילך לדבר עם דורית.
ואז שוב צלצל הטלפון בבית אחר הצהריים,
שוב אמא לילך ענתה, והפעם בצידו השני של הקו היתה מורה דורית בטון אחר לגמרי;
"אני מתקשרת להתנצל" אמרה דורית "היתה לי חוויה מכוננת עם נבו, מעולם לא קרה לי דבר כזה עם ילד".
"מה קרה?" שאלה לילך בתדהמה,
"נבו ניגש אלי בהפסקה וביקש לדבר איתי לבד, אז ניגשנו לכיתת המדעים.
הוא אמר לי שהוא מרגיש שאני חושבת שהוא טיפש ולא יודע כלום, ושאני פונה אליו בכעס בכיתה.
הוא אמר שהוא לא מבין למה אני כועסת עליו, כי הוא יודע הרבה, אפילו אם הוא קורא וכותב לאט ובקושי, הוא אמר שיש דברים שמעניינים אותו בתחום המדעים ואז הוא קורא עליהם, ואפילו קרא ספר שלם על אבנים יקרות למחצה ותכונותיהן, כי זה ממש עניין אותו".
היה רגע שקט בשיחה כי ללילך, שבדרך כלל היתה אישה עם יכולת שליפה מהירה, לא היו מילים.
"התנצלתי בפני נבו ואני מתנצלת בפניכם" המשיכה דורית,
"שמעתי מסיגל המחנכת כמה אתם כולכם משקיעים ואני מבינה שעשיתי עוול לכם ולנבו,
הייתי רוצה להזמין אתכם להעביר בכיתה שיעור על אבנים שמעניינות את נבו ואני מקווה שנבו יסלח לי ויבוא ברצון לשיעורי מדעים".
"מה אמר נבו כשהצעת לו?" שאלה לילך את דורית,
"הוא אמר שהוא ישמח ושאשאל את אמא" אמרה דורית.
כעבור שבועיים נבו ואמא לילך לימדו בכיתה שיעור מדעים על אבנים.
השיעור היה הצלחה מסחררת, והשבוע שהמורה דורית לא שכחה את הרגע הזה,
גם אחרי 17 שנים.
שבת שלום!
Comments