לאפשר לעצמנו רווחה

שישי שמח!

השבוע עסקתי הרבה ברגע המעבר בין מצוקה לרווחה, ובחלק שלנו ברגע הזה.

מצוקה שואבת המון משאבים, ומאד אוהבת לייצר עוד מעצמה.

התהליך שאני זוכה לעבור עם צוותים שלומדים פיבוט, מאד דומה לתהליך האישי שלי, ושל אור, הלקוח שכיכב בסיפור שישי בשבוע שעבר.

אני רוצה לחלוק עמכן את מילותיו היפות של עוזי וייל:

"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת.. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר אחד, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך - רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו".

"אתה יודע שכתבתי עליך בסיפור שישי?" שאלתי את אור,

"לא, אבל אני רושם לי לקרוא" ענה אור ברצינות, והמשיך:

"אני רוצה לספר לך מה קרה בעקבות השיחה שלנו בשבוע שעבר, היה חופש מבית ספר ולקחתי את שתי הבנות לפארק. פה עדיין קר ולבשנו מעילים.

הבנות שיחקו ואני צפיתי ובאיזשהו שלב נעשה לי קר ומשעמם.

עכשיו, בדרך כלל בשלב הזה אני אומר לעצמי שאין ברירה, שצריך לסבול, ונשאר ואחר כך מרגיש מצוקה ואחר כך טינה וכעס על הילדים.

הפעם, עצרתי ושאלתי אותן אם בא להן לבוא לקפיטריה לשתות משהו חם ולאכול, והן קפצו ושמחו ובאו איתי".

"ואיך הרגשת?" שאלתי,

"טוב, נכון. ופשוט. הרגשתי שאני מנצח את המעגל האכזרי הזה של מצוקה וכעס ועוד מצוקה ויוצר מקום חדש".

"אתה יודע" אמרתי לאור "שנים לא הסכמתי ללכת לקניות בכלבו של הקיבוץ לבד, כי קשה לי לסחוב דברים כבדים וחששתי לבקש מאנשים עזרה,

עד שפעם אחת באתי לקחת שני דברים ופתאום נהיו לי יותר דברים, והחלטתי לבקש.

אתה יודע מה קרה?"

"מה?" שאל אור,

"שלושה אנשים קפצו לעזור לי, בשמחה ובמאור פנים, ואני כל כך התרגשתי שהעיניים שלי היטשטשו מדמעות ואני אפילו לא זוכרת אם אמרתי תודה לכולם".

תודה לכולם!