top of page
חיפוש

לאן הלכו המשאבים? יצירת פינות רווחה

שבת שלום,

הגשם יורד בחוץ, אנשי הבית מצונפים בשמיכות רכות במיטותיהם ורק אני והחתולים איתכן, לסיפור של שבת.


הקורס חזר ב"הוראה מלמעלה", לא נפגשנו מאז החגים וכשעשינו סקר אם רוצים לחזור ללמוד או לא, התשובה היתה לא.

ואז הגיעה ההודעה שצריך לחזור לשגרה, ללמוד וללמד.

במחצית השעה הראשונה הבנתי שמה שתכננתי לא יתקיים, אנשים היו קפואים בתיבות הזום שלהם ולא בגלל שהרשת לא עבדה, התקשו לענות, לא זכרו מה היה, לא הביאו חוברת.

מכיוון שמדובר בא.נשים הטובים והחרוצים ביותר שיש, הבנתי שאני רואה מולי אנשים במינוס

מינוס מה? מינוס במשוואת הרווחה.


לאלה מכן שאינן דוברות פיבוט שוטפת בשלב זה, אעצור ואסביר שמשוואת הרווחה היא כמו חשבון בנק, שבו מפקידים את כל המשאבים העומדים לרשות האדם: ה"כן" – רגעי השמחה, הסיפוק, הנעימות, הרגשות החמים והחוויות הטובות, ההצלחות, ההתמודדויות המספקות וכן את כל המשאבים האחרים; כוח, כסף, תמיכה, בריאות טובה ועוד.

בצד החובה, המינוס, של המשוואה, נמצאים כל הדברים שמכלים את המשאבים שלנו; אנו קוראות להן דרישות.

מי דורש? אנחנו מעצמנו, אחרים מאיתנו, והחיים. החיים דורשים.

כשראיתי את הא.נשים בזום מתקשות להשתתף, הבנתי שהן במצוקה,

רק מה, אנשים מבוגרים ואפילו נשים מבוגרות לא תמיד מדברות מייד על המצוקה שלהן, אז בילינו שעה בחזרה על מושגי פיבוט דרך סיפורי מקרה משעשעים, ואז שלחתי אותנו להפסקה.


כשחזרנו מההפסקה, הגישה לי זוהר, שהיא אישה אמיצה במיוחד, את הבעיה האמיתית: "מה עושים כשאין רווחה?" היא שאלה בכאב.

"אני מחולקת בין הדרישות של העבודה, המשפחה והמילואים, ואני מרגישה שאני לא מתפקדת מספיק טוב בשום מקום, אני לא זוכרת דברים. הנה למשל אני יודעת שלמדנו את הדברים שאת מדברת עליהם, אבל הם כאילו בארון סגור שאין לי גישה אליו".

"וכשאת מרגישה ככה, מה את אומרת לעצמך?" שאלתי את זוהר,

"נו כבר, מה יש לך? תתאפסי על עצמך, מה זה החולשה הזאת" היא אמרה במה שהיה אמור להיות חיוך אבל היה יותר דומה לבכי.


"והצוותים לא רוצים לבוא לעבוד" אמרה אדווה, "הם רוצים להישאר עם המשפחות שלהם, הם מרגישים שהמשפחות לא מוגנות, הם באים כי צריך",

"ואז הם יוצאים שוב ושוב להפסקת סיגריה וחדשות וחוזרים עוד יותר מפורקים וצריכים עוד ועוד הפסקות" הוסיפה נורית.

"זה נורא להכריח אנשים לעבוד, במיוחד בתחום שלנו, אבל איזה ברירה יש?"

"אני רוצה להסביר לכן מה קורה ואז אציע תוכנית לשיפור המצב" אמרתי להן בחיוך.


"הסופרת עדנה קרמר מהקיבוץ שלי כתבה ספר ששמו "לאן הלכו הנעליים" על ילד שהולך לחפש את נעליו שאבדו ברחבי הקיבוץ, אז לסיפור שלנו קוראי: "לאן הלכו המשאבים?"".

נדמה היה לי שהן חייכו קצת, אבל לא הייתי בטוחה אז המשכתי,

"כשהייתי ילדה אחת הקללות שבה השתמשנו היתה "לך לעזה", אני לא בטוחה אם זה התכוון להיות קיצור של "לך לעזאזל" או משהו אחר, אבל נדמה לי שאפשר לקרוא למקום שאליו הלכו המשאבים שלנו "עזה" מכמה טעמים;

הכאב של האובדן, הפרידות והצער העמוק שכולנו חווים ברציפות בחודשים האחרונים, ביחד עם הדאגה הקיומית לשלומנו אנו ולשלום יקירינו – גונבים המון המון משאבים

אם משוואת הרווחה היא כמו חידת פסיכומטרי, שבה כמות מסוימת של מים ממלאת אמבטיה בקצב מסוים, וכמות מסוימת של מים מתרוקנת לביוב בקצב אחר, בתרגיל הזה כל אחד ואחת מאיתנו נשארת במצב חסר.

לכל אחת יש מינוס אחר, אבל רובנו במינוס.

מה זה אומר?

שאם נמלא עכשיו את שאלון הדיכאון של בק (קישור בתגובה הראשונה), שהוא מן שאלון "בחני את עצמך" כדי לדעת מה מצב הדיכאון שלך, הרבה מאד מאיתנו יצאו בדיכאון.

מה עוד הבעיה? שזרם המשאבים שהולך לדאגה מהחדשות ולעצב ולאבל ולעוד דאגה, לא מביא כרגע ברכה לאיש, המשאבים שהולכים לדאגה ועצב לא מגיעים להשקות את הלבבות של החיילים שלנו או החטופים שלנו, הם פשוט משאבים שנשפכים מאיתנו לביוב.


"אבל מה אפשר לעשות? שאלה אדווה, "אי אפשר לתת לאנשים אינספור הפסקות סיגריה, יש לנו עבודה נורא חשובה לעשות".

"הפסקות לחדשות וסיגריה הן לא תרופות מספיק טובות" אמרתי, למעשה הן בעמודת המינוס של משוואת הרווחה.

ובפיבוט, אנחנו מתמקדים במה כן, איך להפקיד עוד רווחה בקופה".

"עשינו חבילות שי לעובדים" אמרה זוהר, "זה מאד שימח אותם",

"אני משבחת מאד רגעים שאנשי הצוות שלי מצליחים להשקיע ולהיות נוכחים" אמרה גליה,

"זה מעולה, אבל המשאבים נשפכים לביוב כל הזמן, אז לעשות משהו אחת לשבוע זה לא מספיק, צריך כל יום, הרבה פעמים ביום, אחרת זה פחות מועיל" אמרתי.


אני רוצה שנעשה תוכנית שמחזירה את תשומת הלב שלנו לרווחה של עצמנו, ונותנת לנו חלופה או "תרופה" יותר טובה לעוד קריאת חדשות וסיפורים עצובים" המשכתי.

"האמצעים הם פשוטים, וממש דומים לאלה שאנחנו מפעילים עם אנשים אחרים במצוקה;

פינת רווחה, שיש בה אמצעים פשוטים כמו קרם ידיים עם ריח טוב, תה בטעמים משמחים או צמחי תה, כוסות עם משפטים מעודדים, סוכריות עם מילים טובות, עוגיות שהביאו מהבית במיוחד לעידוד, כריות חמות עם כמה טיפות לוונדר וכורסה נעימה.

שימו אורות יפים, שרשרת נורות קטנה תספיק, ואז תסבירו לצוות את מה שהסברתי כאן, ותעודדו אותם להגיע לפינת הרווחה ולעשות משהו בשביל עצמם או בשביל חברי צוות שנראים במינוס".


שקט השתרר, אבל הפעם שקט טוב.

"בא לכן להפעיל תוכנית כזו"?,

"כן" היתה התשובה שעלתה מהריבועים הקטנים של הזום.

"אז תצלמו ותשלחו, שגם לי תהיה נחת" אמרתי בחיוך,

"תודה על המפגש היום, עזר לרווחה" כתבה זוהר בקבוצה.

"זאת המהות והמטרה העליונה של פיבוט" ענתה לה ליאן "תודה שכתבת את זה".


שבת שלום

אני מזמינה אתכן להזמין רגעי רווחה ליומיום שלכן, מבטיחה שזה שווה



23.12.23



7 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page