הסיפור של היום קשור לצוות חינוכי בגן ילדים קיבוצי, שבו הגננת, המהממת, למדה פיבוט לפני מספר שנים.
לאחר הקורס היא אף זכתה בסכום כסף בפרויקט יזמות – כאשר הפכה את חדר המפגש של הגן לחדר תומך השתתפות בגישת פיבוט.
בכסף בו זכתה קנתה ציוד לגן, והדרכה לצוות שלה, כי הדרכה זה ציוד ממש מועיל של אנשי מקצוע.
גיבור הסיפור הוא עידו (שם בדוי) בן 4 שחזר לגן במצב ממש גרוע מהסגר האחרון.
לדברי הצוות הוא כועס כל הזמן, מתרגז, מתפרץ כשאומרים לו לא וכשלא נותנים לו מה שהוא רוצה.
אמא שלו אמרה שבאמת בסגר האחרון כל השגרה שלהם התפרקה, הם לא הצליחו לשמור על שעת ההשכבה והארוחה, ופשוט הרפו מהכל.
עידו אומר שהוא "שונא את הגן", "שזה היום האחרון שלו פה", "שהגן חרא והוא רוצה ללכת",
ונראה גם שיש לו פחות תיאבון.
בגן רואים שהוא אומר לילדים דברים שלא נעימים להם, מפריע להם בעיסוקים שלהם, מפרק להם מבנים והרכבות.
כשמישהי מהצוות באה להתערב ולנסות לעזור, הוא כועס עליה, צועק, והולך לשבת בצד.
גם בטיולים, שפעם היה אוהב ומשתתף פעיל, היום רואים שבאמצע הטיול הוא אומר שאין לו כוח והוא לא רוצה יותר.
הוא לא משתתף בפינת ציור, ואם מנסים לשבת לידו ולתמוך הוא כועס ואומר "תעזבי אותי, את מעצבנת, לכי".
"איך הוא היה לפני הסגר האחרון"? שאלתי
אחלה ילד, ענה הצוות, מלא שמחה ויכולות, לא היו שום קשיים מיוחדים.
"בואו נעשה לעידו כרטיס רווחה" הצעתי,
נייצג בכל פעילות, אם עידו במצוקה, נצייר קו באדום, ואם הוא ברווחה, נצייר בכחול.
עברנו על סדר היום מהבוקר ועד אחר הצהריים, ציירנו פעילות אחר פעילות,
נתנו חצי אדום וחצי כחול לטיול,
קצת כחול בחצר,
השאר היה אדום! כרטיס אדום ! ! !
הצוות נבהל: "מה זה? מה יש לו"? הן שאלו
"אני יודעת שזה נראה רע", אמרתי, "אבל תכף נעזור, רק תגידו עוד דבר אחד ואז אספר לכן מה קרה ונבנה תכנית עזרה".
ספרו לי,
"מה הוא אוהב לעשות"?
"איפה נעים לו"?
או, הן ענו, את זה אנחנו יודעות מצוין, הוא ילד שממש יודע להגיד מה הוא רוצה,
הוא אוהב לשבת בחדר המפגש ולהתנדנד על כסאות הנדנדה החדשים,
הוא נהנה בחדר תנועה, הוא אוהב לנוח בפוף בתוך בית המשחק.
"מצוין"! אמרתי
"מכאן אנחנו מבינות - שעידו בדיכאון"
"דבר ראשון, נשלח אותו לרופא שיבדוק שהוא בריא, ושלא סובל ממחלה פיזית שיכולה להראות אותו הדבר – כמו למשל מחלות מעי שגורמות לאנמיה, או חלילה משהו אחר.
אבל כך או כך העזרה שניתן לו מתאימה לילד שכרגע חסרים לו משאבים של – כוח, שמחה, הנעה, שככה בדיוק נראה כשילד בדיכאון.
החדשות הטובות?
ילדים מחמירים מהר וגם יודעים להשתפר ממש מהר"
הצוות היה קצת המום,
דיכאון? ברצינות? זה קורה לילדים?
"בטח" עניתי, "והרבה יותר ממה שחושבים".
ואז הצוות, שכבר למוד הדרכה, זיהה ילד נוסף, שיש לו בדיוק אותם סימנים, רק זמן ממושך יותר, ועוד ילדה שגם היא חזרה מהסגר האחרון ומאז היא בוכה ומתלוננת המון.
בנינו ביחד תכנית פשוטה ומיידית לעזרה לעידו.
בשלב ראשון נספר לו מה קרה, נבטיח לו עזרה, ונראה איך אפשר שיעבור עליו היום ברווחה ולפי כוחותיו.
"נהדר שהבנו מה הבעיה", אמרה הגננת,
"עכשיו נכניס תכנית עזרה שכל ילד שירצה יוכל לקבל".
"מה דעתכן על זה שתלמדו ילדים איך לזהות כשהם במצוקה ואיך לעזור לעצמם"?
"זה ממש חשוב" ענתה אחת מהן, "יהיו המון מקומות בחיים שהם יחוו מצוקה, אם הם ילמדו איך לזהות מה קורה להם ואיך לעזור לעצמם, החיים שלהם יהיו יותר טובים"
וככה ממש בסוף הפגישה אמרה אחת הבנות:
"את יודעת, המחשבה על עידו, מה קורה לו ואיך לעזור לו, מאוד עוזרת גם לי, כי גם אני מרגישה פחות טוב מאז הסגר האחרון, וגם אני הייתי יותר עייפה ועצבנית ועכשיו אני מבינה מה קורה לי ואיך אני יכולה לעזור לעצמי".
דכאון בילדים אינו מדובר כמעט כלל,
אבל הוא כאן.
שבת ממש טובה ונעימה,
מלאה במשאבים ממלאים.
Comments