כולנו זקוקים לחסד

השבוע עלה אצלי בחדר מוטיב חוזר של משוואת הרווחה.

משוואת הרווחה היא השם שנתנו בפיבוט לאיזון בין המשאבים – הכוחות שיש לנו ושעומדים לרשותנו לבין הדרישות שהחיים ואנחנו דורשות מאיתנו,

כשמשוואת הרווחה בתוצאה חיובית משמעה שיש לנו יותר משאבים מדרישות ואנחנו בטוב,

משוואה בתוצאה שלילית אומרת שהדרישות עולות על המשאבים ושאנחנו נכנסות למינוס,

מינוס במשאבים משמעו מצוקה..

פגשתי השבוע הרבה אנשים במצוקה, אנשים וילדים שנקלעו לאירועי חיים שדורשים מהם המון כוחות, המון משאבים – כך שהם נשארו עם מעט מאד כוחות התמודדות;

לאישה אחת נוספה ילדה חדשה למשפחה, ובבת אחת המשוואה נכנסה למינוס, היא מותשת, בוכה המון ונבהלה שהיא בדיכאון,

אישה אחת מנסה לאזן מיליון משימות שבכולן היא רוצה להיות מעולה, וחושבת שיש לה אולי הפרעת קשב או לפחות בעיה בתפקודים ניהוליים כי היא לא תמיד מצליחה וחלק נשמט,

ילדה אחת שמתמודדת עם שני טון אתגרי חיים הצליחה לאכול רק שלושה דברים ואת שאר המאכלים ירקה,

וילדה אחת, שחייה היו בסכנה כמה פעמים בשבועות האחרונים, החלה לתלוש את השערות שלה.

העיקרון המנחה שלנו בפיבוט במצבים כאלה הוא להבין מה קרה, שמשוואת הרווחה מדווחת חוסר במשאבים ועודף בדרישות, ולנסות לאזן אותה.

איך מאזנים את משוואת הרווחה?

1. מפחיתים דרישות– כל מה שלא חייבים לעשות בעצמנו, כל מה שדורש הרבה משאבים, כל מה שלא מתגמל בעצם עשייתו – מבקשים עזרה מאחרים, קונים, מבטלים או דוחים.

2. מספרים לאדם מה קרה לו -כן כן גם לילדים!

3. מאפשרים לאדם להיות במקום בטוח – גם אם כרגע זה נראה לנו "לא חינוכי", או "בריחה" או אמירה שיפוטית אחרת. אנשים וילדים במצב של מצוקה קשה הם במצב של מחלה, וכשמישהו חולה – לא מתחשבנים ולא מחנכים, רק תומכים. איזה אוכל שהוא רוצה, איזה מקום שנוח לו, מה שעוזר.

4. משתמשים בעזרי חיבוק ונחמה מעולמו של התינוק – כי כשאנחנו ממש במצוקה, זה העולם שמצליח לדבר אלינו. עטיפות רכות, מאכלים מנחמים, שתיה חלבית ומתקתקה.

הסיפור של השבוע הוא ממש וותיק,

 הוא מובא גם כתשובה לזו ששאלה אותי השבוע איך יכול להיות שאני עובדת עם אנשים בכל מעגל החיים, בכל הגילאים,

בתחילת עבודתי כמרפאה בעיסוק, פעם פעם, כשהייתי צעירה ושכירה, חילקתי את זמני בין עבודה בבתים סיעודיים בקיבוצים ועבודה עם ילדים במגזר החרדי והערבי.

באחד הביקורים שלי בבתים הסיעודיים הצוות ביקש עזרה עם דייר, נקרא לו נישי, כי היה לו שם משפחה ארוך וגלותי שכך קיצרו אותו לשם חיבה.

נישי היה איש חמוד, ממייסדי הקיבוץ, קטן וקרח, בשנות השמונים האמצעיות לחייו, שבמשך היום היה מקסים ונוח מזג,

"נישי עושה לנו בלגן בלילה" סיפרה נרמין, אחת המטפלות.

"בסביבות ארבע וחצי בבוקר הוא מתחיל לצעוק שהוא רוצה ארוחת בוקר"

"ומה אתם עושים?" שאלתי,

"הבאנו לו סנדויץ'" ענתה נרמין "חששנו שאולי הוא רעב, אבל הוא העיף את הסנדויץ' עם המגש וצעק "לא, לא, לא" עד שכולם התעוררו".

"מאז זה חוזר כל לילה" היא הוסיפה, "אנחנו מציעים לו אוכל ושתיה אבל הוא לא מסכים, כועס וצועק, ניסינו לדבר איתו על זה אחר כך בבוקר, אבל הוא לא זוכר כלום וממילא לא מדבר הרבה".

"יש לי פיתרון להציע" אמרתי להם "אבל אני חוששת שאולי לא תסכימו לקבל אותו",

"ברור שנסכים, אמר הצוות פה אחד, את לא יודעת כמה זה נורא שכולם מתעוררים בארבע וחצי בבוקר ונישי חמוד ונראה שהוא סובל".

"טוב", אמרתי, "אם כך אסביר מה מנחה את החשיבה שלי פה כך שתוכלו לעזור לי למצוא את הפתרון הטוב ביותר.

האם שמתם לב שההתנהגות של נישי קצת חוזרת להיות דומה להתנהגות של תינוק?"

אנשי הצוות חשבו רגע והתחילו להעלות דוגמאות:

"הוא מכורבל בכורסה ורוצה להיות עטוף בשמיכה"

"הוא מזמזם שירי ילדים בפולנית"

"הוא רוצה את התה שלו חלש חלש ועם חלב וסוכר, בדיוק צחקנו שזה כמו מטרנה"

"הוא עושה תנועות מציצה עם הלשון כשהוא ישן"

"בדיוק", אמרתי, "אני חושבת שגם הפתרון שלנו למצוקה שלו לפנות בוקר צריך לבוא מעולמו של התינוק, מה דעתכם שניתן לו משקה חלבי מתקתק כשהוא מתעורר?"

"ניסינו את זה כבר", אמרה נרמין באכזבה, "זה לא עובד, הוא העיף את הכוס".

"או" עניתי "לא ניסיתם את זה עדיין בדרך שלי"!

"אתם מבינים, לא מספיק להציע את הדבר המתאים, צריך להציע אותו גם בצורה המתאימה. תינוק יונק כדי להרגיע את עצמו, מציצה של נוזל היא פעולה ממש מרגיעה".

"אבל אי אפשר לתת לו בקבוק" אמרה נרמין, "זה לא נראה מכבד",

"נכון מאד" עניתי, "לכן נשתמש בכוס עם פיה, שמאפשרת מציצה, אבל לא נראית בהכרח שייכת לתינוק".

"ואולי גם נזמזם לו שיר ערש בפולנית" אמר איש צוות, "אני כבר יודע אותו בעל פה מרוב שנישי מזמזם אותו"

"זה נשמע לי ממש נפלא" אמרתי לצוות "בבקשה נסו וספרו לי מה קורה".

לא שמעתי כלום כל השבוע, וכך כשהגעתי לבית הסיעודי היה לי רגע של חוסר ביטחון

אך לפני שהספקתי לשאול מה קורה, ראיתי את נישי מכורבל בכורסה ומחזיק בשתי הידיים את הכוס עם הפיה,

"אנחנו משאירים לו את הכוס ליד המיטה" אמרה נרמין "הוא לוקח לבד ושותה, ונשאר להחזיק את הכוס ולשתות מדי פעם גם במשך היום,

ניסינו לקחת לו, אבל הוא צועק, אז השארנו לו, שיהיה לו בכיף".

אתן מבינות, כשאנחנו במצוקה, כשמשאבינו דלים וכשהחיים מחלקים לנו המון דרישות, כולנו זקוקים להיות עטופים ומוחזקים ברכות לרגע, בחמלה גדולה.

במקומות האלה, בין אם אנחנו צעירים או זקנים, גברים או נשים – כולנו זקוקים לחסד

וטוב שיש מי שיודע פיבוט, לעטוף אותנו בדיוק בחסד המתאים!

שבת שלום!