חוויות בסערה

שישי שמח! אני בחופשה, ואתן הייתן אמורות לבלות בחברת סיפור אחר, אבל החיים הם מה שקורה בזמן שאנשים מתכננים תוכניות,

והנה הגיע סיפור קטן ורצה שאספר אותו מיד.

בראשית השבוע טיילנו בשמורת פליטוויצה, שהיא באמת פלא טבע מרחיב לב ונפש

היה יום גשום מאד ואפור,

אבל טיולים מזמנים כלמיני חוויות בכלמיני מצבים, ממש כמו בחיים עצמם.

אני מוצאת שטיולים כשגשום או אפור, מזמנים אצלי חוויות רגשיות עמוקות, עם גוון רוחני.

בנוסף, הייתי אסירת תודה שהיה קר יחסית, כי זה ממש הקל עלי ללכת ולטפס את כמות המדרגות שהיתה שם.

החוויה הזכירה לי סיפור מלפני הרבה שנים, שגם הוא התרחש בגשם ובקור, וגם הוא השאיר מסר משמעותי שנשאר לשנים רבות;

רועי, בני הצעיר, שהיה אז בראשית בית הספר היסודי, הגיע ביום אחד של חופש חנוכה ואמר שהוא עצוב,

כששאלתי בדאגה למה, הוא סיפר שביום הראשון שלאחר החופש כל ילדי הכיתה אמורים להביא סיפור חוויה מהחופש.

"ומה הבעיה?" שאלתי,

"שכולם נסעו לחו"ל לטייל עם המשפחות שלהם" ענה רועי "ואני לא".

"ומה זה קשור לחוויה?" שאלתי,

"שלי לא תהיה חוויה שווה לספר כשנחזור מהחופש" הוא ענה בעצב.

"אני מבטיחה לך שבשבת ניצור חוויה נהדרת, ואעזור לך לספר אותה בשמחה וגאווה, טוב"? אמרתי לו.

היה ניכר שהוא מתקשה להאמין.

"אבל מה נעשה?" הוא שאל "כל הזמן יורד גשם ובשבת אמרת שתהיה סופה, אי אפשר לטייל לשום מקום בסופה!", חייכתי והבטחתי שיהיה בסדר.

שבת הגיעה, הבאנו רכב מסידור הרכב של הקיבוץ ואמרנו לילדים לנעול את מגפי הגומי שלהם ולהצטייד במטריות ונסענו.

"אבל יורד גשם חזק נורא" אמרו הילדים "אי אפשר לעשות כלום בגשם כזה, לאן ניסע?"

הבטחנו שניסע לחוות חוויה מדליקה, שתהיה מספיק שווה כדי לספר עליה ביום שאחרי החופש, והילדים הפסיקו לשאול.

הנמל הישן של קיסריה היה ריק מאדם בשעות הבוקר, היינו רק אנחנו והסערה;

העננים היו קודרים והרוחות נשבו בעוצמה, הגלים הגבוהים התנפצו על החומות ואפשר היה לראות איך השחפים נאבקים להישאר במים ואז עפים בכל הכוח מול הרוח העזה. גם אנחנו נאבקנו והלכנו מול הרוח.

הגשם התחזק וירדנו לחוף,

הגשם ניטח בחוזקה,

ויתרנו על המטריות שלא עמדו בעוצמת הרוח,

צעקנו וצחקנו מעוצמת הגשם והרוח והגלים והילדים עשו תחרות עם הגלים, לפעמים הם הספיק לברוח מהגל ולפעמים הוא הרטיב אותם.

זרקנו אבנים וציירנו בחול וראינו איך הגשם מוחק את הקווים שלנו ממש מהר עד שנרטבנו ממש וכאבו לנו כבר הלחיים מרוב צחוק והחלטנו שהספיק לנו, ואז נכנסנו למסעדה הסמוכה; הבגדים הרטובים העלו אדים בחימום של המסעדה והשוקו והפיצה היו הכי טעימים בעולם,

כשמבעד לחלון הסערה המשיכה להשתולל בחוץ ואנחנו המשכנו לחייך.

"החוויה שלי היתה הכי שווה" אמר רועי כשחזר מבית הספר ביום הראשון אחרי חנוכה, וכולנו חייכנו כי ידענו שברור שכך היה.

חשבנו על הרגע הזה כששתינו תה בגשם כשחיכינו לסירה בפליטוויצה,

על חוויות שוות שנשארות בלב, על הסערות של החיים, ועל הזכות להיות בכל אלה - ביחד.

שבת שלום בתמונה: מפלי פליטוויצה בגשם